בדרך כלל שאתה הולך לפסיכולוג,אתה הולך ומספר לו את הבעיות שלך
הוא מהנהן,עושה את עצמו מקשיב, ואז מנסה לקשר את הבעיות שלך איכשהו לילדות שלך.
ולבסוף גוזר את הקופון ולוקח 400 שקל ומעלה על פגישה.
אני זוכר את עצמי,ילד בן 14 וחצי,מבולבל,לא יודע צד ימין צד שמאל,עם המון דעות
המון בעיות ומצבי רוח.
גיל ההתבגרות הכה בי חזק.
אז באותה תקופה ישראבלוג היה פופולרי יותר מהיום, בדיוק לפני שכל הרשתות החברתיות נכנסו לזירה
ואז אמרתי לעצמי: "בוא נפתח בלוג, מה כבר יכול להיות?"
פרקתי בבלוג הכל,חוויות טובות ,רעות,מחשבות,תהיות. והכל? בחינם.
הרגשתי בכל פעם שאני כותב פוסט שאני על ספת הפסיכולוג האישית שלי
מול הבנאדם שהכי מכיר אותי, אני עצמי. נכון שלא הייתי מגיע לשורש בעיה
אבל הרגשתי שאני עוזר לעצמי .
פעם טבלת הפעילים היתה בשבילי מעין שאיפה,היו שם בלוגרים שהערצתי.
ששאפתי להגיע לרמת כתיבה שלהם,לעניין שהם יוצרים.
והטבלה הזאת היתה מגוונת. הרבה יותר מהיום.
פוסטים חמים? מתחלפים פה לפי מי שיש לו יותר תגובות. פעם גם לשם היה קשה להגיע.
אין ספק שהרשתות החברתיות גנבו את ההצגה בגדול.
החלפת ההנהלה בשנים האחרונות ואיתה גם ירידה של הפופולריות הלא רצונית.
והפעם? החליטו להשאיר את הספינה ללא מנהל ולא עורך ראשי שבכלל מכיר איך המערכת הזאת עובדת
אז כן יעשו חפיפה למי שצריך.
בלי קשר כבר שנים שישרא בלוג לא חידש כלום. לא הביא משהו שוואלה איתגר את הבלוגרים לשאוף אליו.
או דברים שיגרמו לכתוב הבלוג להנות יותר מחווית הכתיבה שלו.
רמת האיכות כאן נהייתה נמוכה,אין מעקב על בלוגים שמהווים כעידוד של תופעות שליליות.
ובקיצור. כל אחד עושה מה שבא לו.
מובן לי שהרוב כאן באותו ראש כמו שלי, המחשבה שהיתה לי בגיל 14 שהגעתי לכאן.
מעין יומן אישי, טיפול פסיכולוגי איך שתרצו לקרוא לזה.
ולפני חודשיים חזרתי לכאן. חזרתי כמו בנאדם שדופק בדל
ת והדלת נפתחת והבית ריק.
כאילו הכל נהיה כאן סתמי וריקני. עובר בין בלוג לבלוג וקורא כמה עצוב לאנשים.
מעטים הבלוגים שהם אופטימיים.
בכל מקרה אנחנו חייבים להציל את ישרא, כי לכולנו בצורה כזאת או אחרת כיף פה.
מרגישים שזה מקום המפלט שלנו . אנחנו מרגישים שהאצבעות שלנו צריכות לדבר במקום הפה.
בלי מלחמה אין הישגים. בואו נציל את ישראבלוג. :)
לילה מעולה :)
סימבה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
