אהובה,
עוד מעט שנתיים יש לנו ביחד,אז איך זה מרגיש לי כלכך הפוך?
שבמקום להיות ביחד אנחנו לחוד. עבר כבר חודשיים מאז השחרור
ומאז כמעט לא ראיתי אותך,את עובדת. אני עובד.
אני יוצא עם חברים,את עם החברות. הפכנו לשני קווים מקבילים
שלא מתקרבים חזרה.
אז בואי תגידי לי מה זה שווה.בלי כל החיבוקים,הנשיקות,המילים התומכות,
המבט שחודר, החיוך שכובש והשטויות והצחוקים שיש רק בינינו.
את הלילות אצלך,מתחת לשמיכה. את הפעם הראשונה שעשינו אהבה.
את התקופה הטובה,התקופה הרעה, השקר ,הבגידה, החזרה ,השגרה
שגרמה לי להבין שהכל פתאום השתנה.
הלב מתבלבל,לא יודע,משתולל.
רוצה לאוהב מהלב,להתרגש בבטן מכל דבר. לנצור עוד רגעים.
עוד רגעים של חיוכים.של דאגות ופחדים.
לחבק חזק ולקוות שזה ישאר ככה לנצח.
כל צהריים המחשבות על הכל עולות לי ,או לפני השינה.
כמו שבתחילת הקשר לא נתת לי מנוחה,ככה את לא נותנת לי רגע
שאני מנסה להבין מה קורה סביבי,או שזה רק המחשבה
מה בעצם נשאר מכל מה שהיה?
אז כן,מה שנשאר ממני ,זה הרצון לאהוב.
וכנראה,שזה לא יהיה יותר איתך.
כי בהזדמנות השלישית הגלידה לא תגיע...
לא הפעם.
תמיד היתי נותן הכל בשביל לחזור להתחלה.
עדיין שלך.
סימבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
