החיים הם [לא] שחור לבן

נדמה לי שאנשים שאני מכירה כבר הפסיקו להכנס לכאן...

אני מרגישה כאילו יש לי ניצוץ, מין הזדמנות כזאת למצברוח בכייני מלא רחמים עצמיים ריריים במיוחד.

אבל אני חושבת שאני אוותר עליו ואפספס אותו.

לאנשים יש זכות בחירה במי הם רוצים לתמוך.

אחרי מי הם רוצים 'לעקוב' כדי לבדוק שהוא בסדר.

אני מעולם לא הייתי הטיפוס ש'עקבו' אחריו, אז אני חושבת שאני מסוגלת להתמודד עם זה.

לקחת את זה בסבבה.

המון פוסטי-פריצה, תגובות מהירות, מחמאות, אפילו דברים ממש מוגזמים...

לא מזיז לי ת'אצבע הקטנה. לא. (:

כי אני תמיד אהיה הרובוט הצייר והכותב ^^

זה מה שכתבו לי בהערה האישית בתעודה.

זה מה שכתבו לי במכתב פרידה ממישהי בסוף השנה.

ציטוטים:

"את יכולה להתקשר מתי שבא לך ואני לא רוצה לאבד אותך את כל כך מוכשרת בכתיבה בציור בשירה וכו... ואני ממש יתגעגע לכל הדברים האלה."

אפילו אין נקודה באמצע. אני-לא-רוצה-לאבד-אותך-את-כל-כך-מוכשרת. אני מודה לך על המחמאה מותק, אבל, למה זה ביחד?

"שמחתי מאוד להכיר אותך ואת כישורייך הספרותיים, האומנותיים והלימודיים הרבים..."

בלה בלה בלה. ציפיתי יותר מהערות של מורים...

זה כל מה שטוב בי, כנראה. ^^

שאני יודעת לצייר קווים ולהקליד מילים.

מעצבן אותי כשאנשים שמים את הדברים האלה כנקודות טובות אצלי.

זה כאילו שאין להם נקודות טובות אמיתיות לומר.

זה כמו לכתוב למישהי על הדברים הטובים שבה, שהיא ממש יפה.

היא יפה, היא חתיכה, היא חטובה, אוקיי.

מה עם הבפנים? (:

אולי אין להם לומר כי אני כ"כ סגורה, בצורה מסויימת~

אולי כי הם לא ממש אוהבים את הצעקות שלי והבדיחות המעפנות שלי, אז מתוך כנות מסויימת, הם לא מכניסים את זה למילים הטובות.

אולי הם לא מכירים אותי, אולי הם כן מכירים אותי, ואולי אף אחד לא מכיר אותי. ואולי לא. מי יודע.

להלהלה.