אין לי מושג איך אני אמורה להעלות את הרגשות המוזרים האלה על הכתב.
זו פשוט אנדרלמוסיה של מחשבות שמקפצות לי בראש.
אני לא מרגישה כלום. כאילו לא אני מרגישה, אלא המחשבות שלי מרגישות.
הנה באה מחשבה מבולבלת.
האם אני שונאת אותה או מקנאה בה או שונאת אותה בגלל שאני מקנאה בה?
הנה באה מחשבה כועסת.
למה תמיד האנשים שסתם מתבכיינים, מקבלים הכי הרבה תמיכה ועזרה, והאנשים שיש להם ראש על הכתפיים - לא מקבלים?
הנה באה מחשבה מתלוננת.
למה העידוד והתמיכה מגיעים רק כשרע? כשבנאדם בסדר וכרגיל, הוא לא צריך אותם יותר?
היא פשוט צדקה.
"אני אוהבת אותך"
מה המשמעות של המילים האלה בשבילכם?
מה הן שוות?
"אני אוהבת אותך"
שקר.
ואני לא מתבכיינת.
אני לא אומרת "אף אחד לא אוהב אותי. בוהו בוהו."
אני מציינת עובדה, בלי לערב סנטימנטים.
"אני אוהבת אותך"
מה יקרה אם המילים האלה ייעלמו?
זה ישנה משהו?
יש מילים עוצמתיות.
ויש מילים חסרות משמעות.
מילים מיותרות, שרק להוציא אותן מהפה - זה בזבוז.
בזבוז של אוויר, בזבוז של אנרגיה.
בזבוז של לבבות שבורים, אנערף.
"אני אוהבת אותך"
מה כיף בלהאמין שמישהו אוהב?
בסופו של דבר, הוא תמיד מאכזב.
"אני אוהבת אותך"
חמישים אנשים שונים דוהרים לעזרה.
לכיוון הנגדי.
"אני אוהבת אותך"
מילים שיקריות.
שקרים, שקרים, שקרים.
אני רוצה שתודו באמת.
אני רוצה שתפסיקו לשקר בכל משפט שני.
לא אכפת לי - אל תאהבו.
מה זה משנה לכם בכלל?
משקרים לעצמכם.
אתם לא אוהבים.
אתם סתם אומרים.
מנסים לשכנע את עצמכם.
"אני אוהבת אותך"
למי בכלל מגיעה האהבה הזאת?
למה זה מגיע לה?
יש למישהו מושג בכלל מה זה עושה לי?
מישהו מסוגל בכלל להקשיב - מישהו רוצה להקשיב?
לא מסוגלת לרחם, לא מסוגלת לנסות להבין.
בעיני, היא כמו פושעת.
אז למה לה זה מגיע?
נולדתי שבורה, אולי מקולקלת.
האהבה שלי זורמת החוצה כל הזמן.
האכפתיות שלי תופסת לי המון מקום בראש.
למה רק אני כזאת?
למה אני לא יכולה פשוט להתעלם?
לתת להם לדמם כמה שהם רוצים, כשהם פצועים.
אני לא בוכה. זה אומר שאני חלשה?
"אני אוהבת אותך"
עזבו אותי בשקט.
תנו לי להירקב או לפרוח
תנו לי לבחור בעצמי
תנו לי מרחב לנשום
והמילים האלה
נשמעות כמו דפיקות פטיש בקיר שלא נפסקות.
תנו מנוחה.
תנו חופש.
"אני אוהבת אותך"
אני לא רוצה לשמוע את זה יותר.
אל תגיבו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שחורלבן *~*