על הראש הקטן והזעיר שלו, כל כך קטן שאני מכסה את כולו בכף ידי או אפילו רק בארבע אצבעות.

גם בשפם יש לו כמה שערות לבנות, וגם קצת מסביב לאף הכפתורי שלו שמזכיר לי את קינג קונג.

גם חסרה לו שן קטנה אחת במרכז הלסת התחתונה, כנראה נשרה לו עם הזמן כי הוא לא הקפיד לבקר את השיננית. (בשביל הרקורד, יאמר לזכותו שהוא עבר טיפול אצל שיננית כלבים פעם אחת בחייו, כשהוא היה מורדם אחרי ניתוח הסירוס).

והלסת התחתונה שלו קצת בולטת החוצה, ולפעמים כשהפה שלו לא סגור לגמרי רואים רק את השיניים התחתונות, כמו אצל איזה זקן.

ולפעמים משום מה הלסת התחתונה שלו גם קצת רועדת.

והיום הבנתי שיש לנו את הפלא הקטן הזה כבר 9 שנים (מצאנו אותו במאי 2007).

9 שנים! ואין לנו מושג אפילו בן כמה הוא היה כשמצאנו אותו, הוא כבר היה כלב בוגר.

לאקי הקטן, שרץ בשובבות אחרינו, ולאחר מכן קפץ בתעוזה אל תוך האוטו הגדול ממנו פי מיליון, ובא איתנו הביתה לתמיד.

שרץ שמח בכל רחבי הבית, וכשחלף לידי עצר לרגע, נתן ליקוק קל לרגלי החשופה והמשיך לרוץ הלאה.

וכשהיינו יוצאים החוצה והוא היה רואה דשא, מיד היה מתחיל להתגלגל עליו בשמחה.

היום הבנתי שהחיים של הפלא הקטן הזה כל כך קצרים. גם בתקווה והוא יחיה את המקסימום האפשרי שלו, זה אומר שנשארו לו רק עוד כמה שנים בודדות. סימני הזקנה כבר ניכרים בו, ואני לא יודעת איך אפשר לדמיין את החיים בלי שאני חוזרת הביתה והוא מתכרבל איתי במיטה מתחת לשמיכה. ודורש ליטופים וגירודים וחיבוקים, ומדבר איתנו בשפתו הברורה כל כך - יללות ורטינות ואנקות.

כמה שנים אצלנו זה כל כך מעט, למה אי אפשר שהוא יהיה יותר?

למה הוא לא יכול לחיות איתנו תמיד?

למה החיים שלו כל כך קצרים?

אני כל כך שונאת לחשוב על זה שהזמן שלנו איתו הולך ואוזל במהירות מפחידה.

אני מחבקת אותו ולא מאמינה איך 9 שנים עברו מהר כל כך.

איך אפשר לאהוב כל כך הרבה יצור כזה קטן?

ואיך הוא יודע עכשיו לבוא ללקק אותי כשאני עצובה?

אפשר שהוא יהיה איתנו רק עוד עשרים שנה?

אפשר שהילדים שלי יהיו מספיק גדולים כדי לזכור אותו כשהוא יילך?

אפשר לעצור את הזמן?