"העיר הייתה מאוד פקוקה אז לקח לנו 40 דקות לעשות נסיעה של רבע שעה, אבל בירכתי על כל רגע. זו הייתה הזדמנות פז לראות את העיר לאט, כמעט על כל גווניה - הדוכנים ברחוב, הריחות, המקומיים, ילדים שחוזרים מבית הספר, אנשים ממהרים הביתה מהעבודה, הבדלי מעמדות. מבני פח רעועים לצד בניינים יפים.

בלעתי עם עיניי כל מה שהספקתי לראות ואהבתי, אהבתי. תוך כדי הנסיעה (היה לי הרבה זמן לחשוב) חשבתי למה כשחשבתי לאן לטוס, נורא רציתי איזו מדינת עולם שלישי. מה מושך אותי בזה כל כך? לא ידעתי למה באותו רגע, אז הלכתי עם הלב. אבל באותה נסיעה באדיס אבבה הבנתי.

הבנתי שאני אוהבת את הפשטות. את המינימליסטיות. אני אוהבת לראות את החיים על צורתם הבסיסית ביותר, את התרבות של האנשים לפני שכסף ומעמד חלחלו עמוק מידי. אני אוהבת לראות את החיבור לטבע ולאמצעים הכי פשוטים, את השמחה הכנה מדברים יומיומיים ברי השגה, ולא טכנולוגיה מתקדמת או פאר והדר."

מתוך היומן שאני כותבת, מחשבות מהטיול.