אז אחרי שבוע מאוד עמוס ורווי התרחשויות, בו הרגשתי כמו אוגרת מיוזעת שרצה ללא סוף על גלגל ההמון-מאמץ-ושום-דבר-לא-זז, הגיע יום חמישי.

או חג יום חמישי, כמו שקוראים לו כל אנשי הצבא ושאר שכירי ישראל הממורמרים מעבודתם. 

ואני? פעם הייתי מחכה לימי חמישי, כי אז הם נגמרים ויש סופ"ש, אבל עכשיו משום מה זה כבר לא מרגש אותי.

אני מוצאת את עצמי בעיקר מופתעת שהגיע כבר יום חמישי, ואיך שוב לא הספקתי שום דבר?? דאמיט.

אבל מצד שני גם יש בזה משהו נעים.

אני לא אוהבת לחכות. לחכות הופך אותי לחסרת סבלנות, לחוצה, כמעט עצבנית. וזה פשוט לא מאפשר לי לחוות את ההווה.

וכשאין שום דבר לחכות לו - זה די מדהים. פתאום הראש מתפנה לכאן והעכשיו, וגם אם הכאן והעכשיו הם די מחורבנים, לפחות אתה לא מעסיק את עצמך במחשבה על כמה טוב יותר יהיה לך אי שם איפשהו בעתיד, אלא מתרכז באיך לפתור את זה ולהפוך את הכאן והעכשיו לטובים יותר.

אז למה אני בעצם חופרת לכם על זה?

בעיקר כי אני אוהבת לדבר על דברים שלא מעניינים אף אחד,

וגם כי בא לי לספר על היום הנחמד שהיה לי היום, שזה בדיוק כמו המשפט הקודם שכתבתי, רק מקרה פרטי שלו.

(ותכלס, אל תעלבו, אבל אני כותבת על זה בעיקר בשבילי, כדי שיום אחד בעוד X שנים אני אתעורר בבוקר בדיכאון מהחיים המסובכים שלי ואבוא לקרוא את זה (ואז אזכר כמה החיים שלי היו טובים פעם ואשקע בדיכאון תהומי))

אז קמתי סופר מאוחר, הלכתי לשוק אוכל עולם עם השותף, משם המשכתי לבר (נראה לי שזה בר) על הים עם חברות טובות מהצבא, וישבנו שם איזה שלוש שעות. היה מעולה.

כשכולן התקפלו וכל אחת חזרה לחייה, אני תהיתי מה בא לי לעשות עכשיו. החושך כבר ירד והבטתי אל החוף, נזכרתי שמאז זנזיבר לא הרגשתי את החול הרך מתחת לכפות רגליי בדממת הלילה מול רחש הגלים. נזכרתי גם שאני לא משוררת וכדאי שלא אנסה להישמע פואטית, ובטח שלא אנסה להעמיד פנים שיש דממת לילה בתל אביב.

ואת האמת? התגעגעתי לזה. נזכרתי בהליכות הארוכות שהייתי עושה בלילות לאורך חופי האי וכמה טוב הרגשתי.

ירדתי אל קו המים והחזקתי את הכפכפים ביד. נכנסתי קצת למים, עד הקרסוליים. זקן מוזר בא לשאול אותי אם אני לא מפחדת להיות שם לבד. לא פחדתי, עד אותו רגע שהוא בא לשאול אותי אם אני לא מפחדת להיות שם לבד. אבל להתמודד עם זקנים מוזרים זו אחת מהמומחיויות שפיתחתי עם השנים, ואחרי שהוא הלך יצאתי להליכה לאורך החוף.

ככה, לבד, עם הכפכפים ביד, עם הרוח בשיער, עם השקט בחוץ, בראש ובלב, ועם המבט אל הגלים.

וכמה שהיה לי טוב.

בחיי. רק לנשום.

הגלים הקטנים שהתגלגלו אל החוף הביאו איתם חמימות נעימה לכפות רגליי, שהתקררו מהרטיבות והחשיפה לרוח.

עוד רחש גלים, עוד חימום חוזר של כפות הרגליים, עוד בריזה קרירה וטיפה מצמררת.

מבט אל הצדפים ושבריהם שמונחים על החול, והאורות של תל אביב משתקפים בהם, גורמים להם להיראות כמו אבני חן מנצנצות.

וכל השבוע הזה נסחף מאחוריי, עם כל צעד שהתקדמתי על החול הרך, הכל פשוט נשאר מאחור.

והרגשתי פתאום כל כך נקייה ורגועה.

מדהים כמה הנאה אפשר למצוא בדברים שנראים הכי בנאליים.

סתם הליכה על החוף, בלילה, לבד.

סהרורית ואולי קצת משוגעת.

אבל שמחה.