עם יד הלב, כמה אתם יכולים בלי?

או לא יכולים בלי?

ועכשיו עם יד על כל איבר אחר לבחירתכם?

היום היתה לי הארה.

זה התחיל בבוקר כשהתעוררתי וכמובן עוד לפני שיצאתי מהמיטה, בדקתי את הטלפון להודעות וואטספ, שיחות ועדכוני פייסבוק. נקודה עצובה מס' 1.

קיבלתי בפייסבוק התראה שהציפה לי את ניצן. לצערי לא הצלחתי להישאר אדישה וזה הצליח להשפיע עליי, ולא לטובה. נקודה עצובה מס' 2.

בדקתי לייקים (מספרים ושמות, אלא מה) על תמונה שהעליתי אתמול עם המבורגר עסיסי. נקודה עצובה מס' 3.

שיטוט אקראי בפייסבוק - החיים של כולם מדהימים, הם בחו"ל או מטיילים איפשהו בארץ בסופ"ש, כולם יפים, כולם כוסונים, כולם מאושרים. ורק אני עוד שוכבת במיטה, עצובה בגלל נקודה מס' 2.

האמנם?

מי כמוני יודע(ת) שתמונה "מאושרת" עם החבר מסתירה מאחוריה ריב מבאס שהתרחש כמה דקות קודם לכן, מחייכים חיוך מאולץ כדי שתצא תמונה יפה לפייסבוק, כי צריך.

מי כמוני יודע(ת) שתמונה מהממת עם השלג בסקי מסתירה מאחוריה איבר כואב כזה או אחר, תחושת נימול באצבעות או, כמובן, ריב עם החברים. אבל מה זה משנה? העיקר שהתמונה תצא טוב ושיראו שאנחנו מאושרים.

ומי כמוני יודע(ת) שתמונה מגניבה בנתב"ג לפני העלייה לבד למטוס מסתירה מאחוריה לב בוכה ובדידות?

אז אנחנו יודעים רק מה התמונות שלנו מסתירות, ולא של אחרים.

אנחנו חושבים שרק החיים שלנו חרא פה ושם, וזו כנראה רק הבעיה שלנו.

אבל זו בעיה ידועה וכנראה כולם מודעים אליה וכנראה כולם לא לוקחים את זה קשה מידי.

הבעיה האמיתית היא ההתמכרות.

ספירת לייקים. ספירת לייקים פר יחידת זמן. ספירת לייקים כאילו החיים שלנו נמדדים בזה.

אנחנו יושבים במסעדה/באוטובוס/במשרד או מחכים למשהו, מה הדבר הראשון שאנחנו פותחים? פייסבוק.

פחות מסתכלים על הסביבה, פחות מדברים עם אלה שסביבנו, יותר מנותקים.

יותר מנותקים ובשביל מה? בשביל לספור לייקים ולהרגיש כמה החיים שלנו מעפנים לכאורה ביחס לעולם.

תמיד ידעתי את זה וזה תמיד הפריע לי, אבל היום החלטתי שמספיק.

מחקתי את הפייסבוק מהטלפון, סגרתי את לשונית הפייסבוק במחשב.

זה יהיה קשה להתרגל אבל בחיי, זה יהיה כל כך מרענן.

לא עוזבת לתמיד אבל מפחיתה משמעותית את כמות העיסוק והעניין.

כשאתחבר זה יהיה רק מהמחשב בבית בזמן שאבחר ולא כדי למלא כל רגע מת או משעמם או חסך בצומי.

ובטוח לא מהמיטה בבוקר כשהרגע התעוררתי. למה כן?

בברכת סופ"ש (וחיים) מלאים באינטראקציה אנושית לכולנו,

נעמה