היום עשיתי ראיון מצולם באולפנים של ערוץ 10 בשביל סרטון הנצחה של קרן שישודר ביום הזיכרון

איפרו אותי, סידרו אותי, טיפה ביימו אותי

היו שם כמה נציגי משפחות שכולות שהגיעו להתראיין גם עבור אותו פרויקט

אווירה כבדה של שכול ועצבות

השתדלתי לחייך בראיון שלי, איכשהו עדיין קרה שהמראיינת שלי התחילה לבכות באמצע

אבל אותה לא צילמו

כשסיימתי ויצאתי משם, נסעתי לשוק האוכל שיש בסנטר כל יום שישי, לקחתי אוכל ביתי וטעים ומשם ישירות לים

עוד הייתי מאופרת ולבושה יפה, אבל פשוט התיישבתי על ספסל, הורדתי נעליים ושמתי צעיף על הראש כדי לא להסתנוור מהשמש

נראיתי כמו ערביה שברחה מהבית

אבל יכולתי להנות מהדברים הקטנים של החיים

הרוח, השמש, האוכל, ההליכה, ההמולה מסביב

מיץ התפוזים הסחוט

התותים הטריים

שעלו רק 5 שקל

נשמתי

חייתי

וכשחזרתי הביתה חיפשתי משהו במחשב, והגעתי לתיקיה של תמונות ישנות מהטלפון הישן

מעולם לא עשיתי איתן כלום ולא העליתי אותן לשום מקום

הרבה מאוד מהן של המשפחה

עברתי עליהן, חום מילא לי את הלב

הפצצתי את קבוצת הוואטספ של המשפחה עם תמונות נבחרות

רגעים קטנים שהוקפאו בזמן, צילומים ללא ידיעת המצולמים, חיי יומיום ושגרה שפעם נראו בנאליים אבל כבר נעלמו והתפוגגו, עכשיו שכל אחד הלך לדרכו...

ואז הבנתי כמה שיש לי מזל

שאני זוכה לראות את התמונות מעוררות הגעגוע האלו, ולהתגעגע בצורה חיובית

בניגוד למשפחות השכולות שראיתי היום, שמסתכלות באותה צורה על תמונות ישנות, וליבן נשבר

אני ברת מזל על ההנאה האמיתית מהדברים הקטנים

על יום סתלבט בשמש בלי רגשות אשמה

על נוסטלגיה מתמונות מתוקות

על המשפחה שלי

שלמרות שאנחנו כבר לא ביחד וכולנו התפזרנו למקומות שונים ומרוחקים

בליבנו כולנו עדיין מחוברים

ותמיד נהיה

ואני, נוסטלגית שכמוני

תמיד אגיד

שאילו רק יכולתי לחזור בזמן, הייתי מנצלת כל שנייה וכל דקה פנויה שהיתה לי כדי לבלות עוד קצת עם משפחתי

חמדנית שכמוני

לפעמים צריך רק ימים כאלה כדי לפקוח את העיניים ולהבין

אני כבר

הבחורה הכי ברת מזל בעולם.