הוא תמיד מרגיש לי כאילו אני בחופשה.

במיוחד עכשיו, כשאני גרה בתל אביב, עיר שיש בה הכל. מרגיש כמו להיות באיזו חופשה בחו"ל לפעמים, רק שהיא אינסופית וגם צריך לעבוד איזה חצי מהיום.

טוב אני כבר מרגישה שהפוסט הזה הולך להיות קצת TMI (דווקא לא בקטע גס הפעם), אז מי שחיי האישיים ותובנותיי הרדודות לא מדגדגות את אחורי קודקודו, לא חייב לקרוא את הפוסט הזה. ואת כל הבלוג בעצם *טרול פייס*

אז חשבתי על נושא השחייה בחיים שלי.

נזכרתי לפני כמה ימים איך בינואר השנה החלטתי שנמאס לי לשחות. אז אחרי שסחבתי עוד כמה אימונים בחוסר חשק, החלטתי להוציא את עצמי לפגרה של חודשיים. עד לאחרי הטיול לדרום אפריקה. פשוט לא רציתי לראות יותר בריכה.

אז כשלא שחיתי התאמנתי בעיקר (רק) בבית, עם איזה מזרון יוגה סגלגל שעשיתי עליו בעיקר תרגילי כוח וחיזוק שרירים. וגומיות לדימוי שרירי שחייה ושקרכלשהו. והיה לי כיף.

ולא התחשק לי לחזור לשחות. זה קורה לי פעם בכמה שנים, שאני אומרת "די חלאס לא יכולה יותר לראות בריכה" ואז מפסיקה, אבל בדר"כ יש לי רגשות אשמה שאני מזניחה וחבל על הכושר וכו'. מה שהיה שונה הפעם זה שבגלל שעשיתי את זה בהחלטה מודעת ולא בהתחמקות חוזרת, לא הייתי מאוכזבת מעצמי שאני לא הולכת לאימונים, ויכולתי להתבטל בלב שקט. למה שארגיש רע, הרי החלטתי. זה בא מתוכי.

מדהים כמה השפעה יש על התחושה שלנו כשזה בא מתוך החלטה שלנו, ולא מתוך השתלשלות רנדומלית של החיים. כן, לפעמים לא בא לשחות, לפעמים לא בא לעשות ספורט, ופאק איט, זה בסדר. למזלי לא היה לי איזה ניצן ברקע שיחפור לי שאני שמנה, וכך נהניתי מהפגרה הנהדרת שלי.

וכשחזרתי מדרום אפריקה חזרתי קצת עם רעב. בעיקר עם סקרנות לגלות את קצה גבול היכולת שלי. וכך התחלתי להתאמן למרחקים ואז לשחות בים ובלה בלה השאר היסטוריה. הגשתי חלומון ושחיתי את ה10 ק"מ שחפרתי עליהם.

אבל הרעב עדיין נשאר, זה עדיין בוער בי, עדיין בא לי לשחות עוד ועוד ועוד. זה מדהים לגלות איך דווקא כשאני לא מכריחה את עצמי למשהו, זה בא מתוכי באופן טבעי, לבד. זה כל כך כיף. לעשות משהו מתוך passion ולא רק כדי לא להיות שמנה, אשכרה להנות ממנו, זה מדהים.

ונרשמתי למלא אירועי שחייה (שישי הקרוב תחרות ברחובות (ע"ש קרן)), שבת אח"כ אליפות ישראל למים פתוחים בתל אביב (שוחה 5 ק"מ), ובסוף הקיץ משחה "שוחים עם נפטון" בפלמחים שזה שכונה כזה ומגניב. משחה חברתי.

והיום כששחיתי (בבריכה לשם שינוי, איזה כיף) הרגשתי כמה דברים:

א. כמה התחזקתי

ב. כמה אני לא מרגישה איך הזמן עובר לי

ג. את השפשפות שלא הספיקו להחלים ונפתחו לי מחדש

ולמרות שאני די בשיא של משקל כרגע, אני מרגישה נהדר. אני רוצה לרזות (כן כן אמרתי את זה) אבל אני גם לא מודאגת מזה. אני חזקה ושרירית, בכושר מדהים, או כמו שאמא שלי היטיבה לנסח "את פשוט השלמת עם זה וחבל, כי את צעירה וזה הזמן שלך להיראות טוב".

אבל אמא, שחיתי 10 קילומטר בים! 

"יופי כל הכבוד, אבל את עדיין שמנה"

סה"כ שיחה טובה. ולמרות שזה אולי נראה ככה, זה באמת לא השפיע עליי או על הרצון שלי לרזות. הסיבה היחידה שאני רוצה לרזות היא כי לא נראה לי הגיוני שאני שוקלת כל כך הרבה כשאני יכולה לשקול 10 ק"ג פחות ועדיין להיות בכושר מדהים.

ובזמן ששחיתי הקשבתי ללהקת הפאוור מטאל האהובה עליי, סונטה פאקינג ארקטיקה, שתמיד מצליחה להפיח בי דרייב של מרץ ואנרגיות.

הנה שיר מטורף מייצג לדוגמא, תעשו לעצמכם טובה לחיים ותאזינו לו:

והם - פאקינג - באים - לארץ!!!

בספטמבר!!!

כשגיליתי על זה ביום שישי האחרון פלטתי צווחה של התרגשות, כי ממש לא מזמן מישהו שאל אותי על איזה הופעה בארץ לא הייתי מוותרת, וישר עניתי לו - סונטה!! 

איזה כיףףףףףףףףף

ברור שקניתי כרטיס באופן מיידי

והיום כשהגעתי לבריכה לא יכולתי שלא לצלם את המראה המרהיב הזה

בתמונה אפשר לראות את המרינה של תל אביב מהצד הנכון שלה, ולא מהצד המפחיד שבו סירות שיוצאות משם מאיימות לדרוס אותך חי, ולא משנה כמה בלוני "עד מתי?!" אתה נושא עליך.

בטריאתלון הנשים שהשתתפתי בו השחייניות היו צריכות לכתוב מספרים על הזרועות  והרגליים, עם טוש שחור.

היות ויש לי עור יבש וסופג, הדיו פשוט לא ירד ממני במשך איזה שבוע.

וכך הסתובבתי ברחובות כמו איזו פליטת מחנה השמדה *סליחה* ואנשים שאלו אותי מה לעזאזל נסגר איתי.

לכו תסבירו למה האיברים שלכם מסומנים במספרים כאילו אתם עומדים לעבור שחיטה כשרה.

חברה שלי אפילו קפצה עליי יום אחד עם מגבון להסרת לק (!!) ספוג באצטון או חומר כימי אחר כלשהו שממיס כל דבר אפשרי כולל את העור. וגם זה לא עזר.

אפילו השחייה של ה10 ק"מ לא הורידה את זה!!!

לגיטימי סה"כ

(אבל האמת? ביננו - עמוק בלב אהבתי להסתובב עם המספרים. כמו שעמוק בלב אהבתי שיש לי פס שיזוף על המצח. כשאני מסתכלת במראה ויודעת ממה הם קרו, אני מרגישה גאווה כיפית כזו. there, i said it)

(אני מרגישה שהקווי הפרדה האלה עוזרים לי לעשות סדר במוח)

(הקטע הזה נהיה ארוך בצורה מוגזמת)

(זה מה שהיא אמרה)

רציתי לכתוב עוד קצת מחשבות רדודות ודברים על החיים המוזרים שלי אבל האמת שהתעייפתי.

אז ביוש,

מקווה שנהניתם

ושאין לכם פטיש כפות רגליים ושאתם נלהבים עכשיו בטירוף מהפוסט הזה

כי זה יהיה מוזר

אז ביי