אז אני כותבת עכשיו מברזיל, מעיר שנקראת מנאוס ושוכנת על גדות נהר האמאזונס. באנו לפה כדי לעשות טרק של 3 או 4 ימים בג׳ונגלים של האמאזונס. מהרגע שהגענו לפה יורד מבול רציני אז אי אפשר ממש לצאת מההוסטל (בעיקר לא רצוי) כדי ללכת לסגור את הטרק עם איזו סוכנות.

וכך אני מוצאת את עצמי פה, כותבת.

ציורי.

אנחנו כבר בחודש השני לטיול (בחודש הראשון היינו בארגנטינה וצ׳ילה), ומקדישים את כולו לברזיל היפה והאקזוטית.

קצת הזוי להיות חודשיים בדרום אמריקה באמצע הצבא, באמצע החיים. אבל כשאיזה רס"ן אחד שמע שאני טסה לחודשיים הוא שאל אותי בפליאה, מה ככה - באמצע החיים? אז עניתי כן, זה עדיף מבסוף החיים... והוא נאלץ להנהן בהסכמה.

אז הנה אני, באמצע החיים. האמת שזה קרה כל כך מהר שלא ממש הספקתי לעכל שזה הולך לקרות. בחירת היעד, המשך, התזמון... הכל קרה בדיוק כמו שרציתי. כאילו הכל הסתדר מעצמו.

אז זו כבר פעם שנייה ברציפות שאני בטיול בחודש אפריל כולו (שנה שעברה הייתי במזרח) ולא נמצאת בבית בליל הסדר או ביומולדת של אסי.

אבל בסה"כ כיף לי ואני עושה חיים, ואפילו מצליחה לא לאמלל מידי את ניצן. או שמא נכשלת. רציתי לצרף תמונות אבל ישראבלוג החדשני והמודרני לא תומך בסיומות קובץ תמונה כמו שיש לי אז לומשנה.

בקיצור למרות הכל גיל 26 הוא לא נורא כמו שחשבתי שיהיה. בטח לקראת יומולדת 27 אני אבכה קצת במיטה.

אבל לפחות זה יהיה במיטה במרכז תל אביב עם משכורת קבע ואוכל טעים שהזמנתי מאיפשהו בחוץ אחרי שביליתי כל היום בים.

ואגב משעשע אותי לפגוש פה (וגם במזרח האמת) אנשים שמטרת הטיול שלהם היא לקבל תובנות עמוקות על החיים. בינתיים התובנות שהצלחתי לקבל מזמני במדינות נידחות היו "איזה כיף שטסתי" ו"לא מבינה את כל אלה שמעדיפים לחכות לפנסיה".

אה ו, פגשנו לפחות שלושה ישראלים שהכריזו שהם בטוח חוזרים לברזיל, בשנה הבאה או משהו. זה משעשע כי מעולם בכל 26 שנותיי השמנמנות לא פגשתי אפילו מישהו אחד שהיה פעמיים בדרום אמריקה, ובטח לא באותה מדינה. אבל אני? אני בטוח, בטווווח חוזרת לברזיל.

או כמו שסבתא שלי אוהבת ללהג, יש רק דבר אחד שהוא בטוח בחיים האלה.

עלו והצליחו