מחשבות על פרשת השבוע

בפרשת שופטים מציגה לנו התורה את הסיבה לתופעת הנבואה לדורות:

דברים י"ח:

יד כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָםאֶל-מְעֹנְנִים וְאֶל-קֹסְמִים, יִשְׁמָעוּ; וְאַתָּהלֹא כֵן, נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. טו נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: אֵלָיו, תִּשְׁמָעוּן. טז כְּכֹל אֲשֶׁר-שָׁאַלְתָּ מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּחֹרֵב, בְּיוֹם הַקָּהָל, לֵאמֹר: לֹא אֹסֵף, לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהָי, וְאֶת-הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא-אֶרְאֶה עוֹד, וְלֹא אָמוּת. יז וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֵלָי: הֵיטִיבוּ, אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. יח נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם, כָּמוֹךָ; וְנָתַתִּי דְבָרַי, בְּפִיו, וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ. יט וְהָיָה, הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא-יִשְׁמַע אֶל-דְּבָרַי, אֲשֶׁר יְדַבֵּר, בִּשְׁמִיאָנֹכִי, אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ.

הפסוקים שציטטנו קושרים בין תופעת הנבואה לדורותיה ובין מעמד הר סיני שבתחילתו ביקש העם לא לשמוע בעצמו את דברי ה', אלא שמשה הוא אשר ישמע ויביא אליהם את דבר ה'.

לכאורה אין הדברים כה פשוטים, וניתן לשאול מדוע קשורה תופעת הנבואה לדורותיה לעובדה שבמעמד חד פעמי, דור יוצאי מצרים חששו לשמוע את קול ה'. דומה שחייבים להסביר שלו היה העם שומע את קול ה' בעשרת הדברות, הם לא היו צריכים נביאים גם בדורות שלאחר מכן. כל תופעת הנבואה הייתה מיותרת לחלוטין.

בחירת העם במעמד הר סיני:

בחירתם של העם לא לשמוע את קול ה' מתוארת בשני חלקים, כשהתיאור מופרד. בספר שמות מגיעה תגובתו של משה על בחירת העם:

פרשת יתרו, שמות כ:

יד וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. טו וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת. טז וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם, בָּא הָאֱלֹהִים; וּבַעֲבוּר, תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל-פְּנֵיכֶםלְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ. יז וַיַּעֲמֹד הָעָם, מֵרָחֹק; וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל-הָעֲרָפֶל, אֲשֶׁר-שָׁם הָאֱלֹהִים. {ס} יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כֹּה תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶםכִּי מִן-הַשָּׁמַיִם, דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. יט לֹא תַעֲשׂוּן, אִתִּי: אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. כ מִזְבַּח אֲדָמָה, תַּעֲשֶׂה-לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת-עֹלֹתֶיךָ וְאֶת-שְׁלָמֶיךָ, אֶת-צֹאנְךָ וְאֶת-בְּקָרֶךָ; בְּכָל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת-שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.

תגובת משה היא תגובה של אכזבה מן העם. הוא מגדיר מצב זה כניסיון (פס' ט"ז). ברור שאי ההיענות של העם לקריאה שלו להיפגש פנים בפנים עם ה', משמעותה (מבחינת משה) שהעם לא עמד באתגר. לעומת זאת תגובת ה' לעמדתו של העם מתוארת בפרשת ואתחנן, ומשה חוזר עליה בקיצור נמרץ גם בפרשת שופטים בפסוקים שציטטנו לעיל (פס' י"ז: "היטיבו אשר דיברו").

פרשת ואתחנן, דברים ה':

יח אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהוָה אֶל-כָּל-קְהַלְכֶם בָּהָר, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶלקוֹל גָּדוֹל, וְלֹא יָסָף; וַיִּכְתְּבֵם, עַל-שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים, וַיִּתְּנֵם, אֵלָי. יט וַיְהִי, כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת-הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, וְהָהָר, בֹּעֵר בָּאֵשׁ; וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כָּל-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם. כ וַתֹּאמְרוּ, הֵן הֶרְאָנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת-כְּבֹדוֹ וְאֶת-גָּדְלוֹ, וְאֶת-קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ; הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ, כִּי-יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וָחָי. כא וְעַתָּה, לָמָּה נָמוּת, כִּי תֹאכְלֵנוּ, הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת; אִם-יֹסְפִים אֲנַחְנוּ, לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עוֹדוָמָתְנוּ. כב כִּי מִי כָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ, כָּמֹנוּוַיֶּחִי. כג קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יֹאמַר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָוְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ. כד וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת-קוֹל דִּבְרֵיכֶם, בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, שָׁמַעְתִּי אֶת-קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָהֵיטִיבוּ, כָּל-אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. כה מִי-יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם, לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתַיכָּל-הַיָּמִים: לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, לְעֹלָם. כו לֵךְ, אֱמֹר לָהֶם: שׁוּבוּ לָכֶם, לְאָהֳלֵיכֶם. כז וְאַתָּה, פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי, וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל-הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם; וְעָשׂוּ בָאָרֶץ, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ.

תגובת ה' היא שבחירת העם היא טובה - "היטיבו כל אשר דיברו". כלומר גם אם צודק משה ובאמת היה זה ניסיון, הרי שמדובר בניסיון בלתי רגיל, אשר תוצאותיו האפשריות אינן בין עמידה וכישלון, אלא בחירה של העם בשתי אופציות של התנהלות רוחנית, ששתיהן טובות בעיני ה'. יתכן גם להסביר שדווקא משה הוא שלא קרא נכון את רצונו של הקב"ה, ואולי דווקא הבחירה של משה אינה טובה בעיני ה'. אבל באותה מידה ניתן לומר שמדובר בשתי אפשרויות ששתיהן טובות, וה' מרוצה מבחירתו של העם, למרות אכזבתו של משה.

הרמב"ן רואה כאן את בחירת העם לאור האמור בפרשת שופטים, כבחירה לדורות שלא לקיים קשר ישיר עם הקב"ה אלא לקבל את דבריו באמצעות הנביאים. הרמב"ן גם עומד על כך שמשה היה מאוכזב מעמדת העם ואילו הקב"ה ראה גם עמדה זו באופן חיובי, כי היא נוסעת ממניעים של יראת ה'.

"ואת תדבר אלינו - התשתם כחי כנקבה, שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כאשר ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה, וכי לא היה יפה ללמוד מפי הגבורה ולא ממני, לשון רש"י מדברי אגדה. ואם כן יאמר שדאג להם, אבל השם הודיעו כי מיראתו עשו וטוב להם. והענין כאשר פירשתי שם (שמות כ טו), כי היו חושבים שירצה להשמיעם כל התורה, והרצון היה לפניו להשמיעם עשרת הדברות בלבד כאשר בקשו:
ודע, כי עתה בקשו ממשה שלא ישמעו קול השם הנכבד לא ביום הזה ולא בדור מן הדורות לעולם, דלאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא, ואינם חפצים במעמד כזה, אבל יאמינו בנביאים ויעשו כל רצון השם על פיהם. וכן יאמר להם משה (להלן יח טו טז) נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון ככל אשר שאלת מעם ה' אלהיך בחורב וגו' וכל הפרשה ההיא, אם כן השאלה הזאת לדורות היתה".

לפירוש רש"י המצוטט ברמב"ן מתמקד במילה "ואת תדבר" נחזור מאוחר יותר.

תשש כוחו של משה כנקבה:

חז"ל במדרש, (שהובא בפירוש רש"י) דרשו את המילה "את" הכתובה במקום "אתה". בלשון נקבה במקום בלשון זכר, שתשש כוחו של משה כנקבה. ברור כאן שתגובתו של משה היא כלפי עמדת העם שלא להיפגש עם ה' פנים אל פנים אלא להשתמש במשה כמתווך:

"ואת תדבר אלינו - התשתם את כחי כנקבה שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני".

ברור שהמדרש מייחס את אובדן הכוחות של משה לבחירה של העם, שלדעתו הייתה בחירה לא נכונה, וייעדה את משה לשמש כמתווך בינם ובין הקב"ה בהוראת התורה.

יש להצביע על פעם נוספת בה מופיעה המילה "את" בלשון נקבה ביחס למשה, וגם שם אומר המדרש ש"תשש כוחו של משה כנקבה". ויש לשאול האם יש קשר בין הדברים.

במדבר י"א:

י וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר-אַף יְהוָה מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי. יב הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה אִם-אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. יג מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. יד לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. טו וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל-אֶרְאֶה בְּרָעָתִי. {פ}

כד וַיֵּצֵא מֹשֶׁהוַיְדַבֵּר אֶל-הָעָם, אֵת דִּבְרֵי יְהוָה; וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ, מִזִּקְנֵי הָעָם, וַיַּעֲמֵד אֹתָם, סְבִיבֹת הָאֹהֶל. כה וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן, וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל-שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים; וַיְהִי, כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וַיִּתְנַבְּאוּ, וְלֹא יָסָפוּ. כו וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ, הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ, בַּמַּחֲנֶה. כז וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד, מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. כח וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיווַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם. כט וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִיםכִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם. ל וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה, אֶל-הַמַּחֲנֶההוּא, וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

רש"י על אתר מפרש כך:

"ואם ככה את עשה לי - תשש כחו של משה כנקבה כשהראוהו הקב"ה הפורענות שהוא עתיד להביא עליהם על זאת אמר לפניו א"כ הרגני תחלה".

במבט ראשון אין קשר בין שני המקומות בהם תשש כוחו של משה. בהר סיני היה זה בגלל סירובו של העם לפגוש את ה', ואילו בספר במדבר הדבר קשור לפי המדרש לפורענות שהראה לו ה' שהוא עתיד להביא על העם.

אולם דווקא למקרא הפסוקים כפשטם ישנו קשר ישיר בין שני המקומות. בפרק י"א בספר במדבר מתלונן משה על משא העם ועל עול המנהיגות. והמילים "ואם ככה את עושה לי" באות בפשטות בתוך תלונתו של משה על עול מנהיגות שהוטל עליו לשאתו לבדו.

תגובתו המידית של ה' לתלונת משה היא איסוף של 70 זקנים והאצלת רוחו עליהם כדי שישאו עם משה במשא הנהגת העם. כלומר ניתן לומר שדווקא לפי פשוטן של כתובים יש קשר ישיר בין תשישות כוחו של משה בשני המקרים:

משה מבין בהר סיני את משמעות בחירתו של העם: הסירוב להיפגש עם ה' משמעו צורך בנביא כמתווך. הנביא שעליו יוטל משא הדור הזה של יוצאי מצרים מיום מעמד סיני ואילך הוא משה עצמו. אין פלא שתשש כוחו מהבנה זו. האלטרנטיבה של בחירה אחרת של העם הייתה יכולה להיות שלא יהיה יותר צורך בנביא, ויתכן שמשה היה מסיים את תפקידו (לפחות כשליח ה' אל העם) כבר במעמד הר סיני. תחת זאת צפויות לו שנים ארוכות של תיווך בין ה' ובין העם.

באחת הפעמים הבאות בהן משה "נשבר" לאור התנהגות העם, תלונתו לה' מופנית בדיוק לנקודה זו: מדוע ה' שם את כל משא העם הזה רק על משה. הרי יכול היה להיות מצב של כמה נביאים באותו דור? מדוע רק משה הוא הנושא את משא העם על שכמו. תגובת ה' היא אכן להאציל מרוחו על 70 הזקנים.

יתכן שאין צורך להידרש לרובד המדרשי בהקשר זה. המילה "את" המופיעה בלשון נקבה בשני המקומות אכן דורשת התייחסות, וההקשר של אכזבתו של משה מהטלת עול המנהיגות על שכמו גם הוא ברור למדי בשני המקומות.

ומי יתן כל עם ה' נביאים:

אולם, לא רק תשישותו של משה מובנת לאור זה, אלא גם תגובתו של משה על הבשורה שאלדד ומידד שנשארו במחנה מתנבאים שם. בעוד יהושע מציע לכלוא אותם, משה מגיב בתגובה שבמבט ראשון אינה קשורה: "המקנא אתה לי? ומי יתן כל עם ה' נביאים".

לאור מה שאמרנו תגובתו של משה מובנת עד מאוד: משה הנמצא ב"משבר מנהיגות" (במובן של אי רצון להיות מנהיג בודד של העם), והוא חוזר לבחירתו (השגויה לדעת משה) של העם במעמד הר סיני. משה מייחל למצב בו היה העם בוחר אחרת, ואז כלל לא היה צורך בנביאים. משה אומר לנו מה היה מצב העם לו היו בוחרים לשמוע את דברי ה': "מי יתן כל עם ה' נביאים". נבואה כללית לכל העם, ולכן ברור שלא היה צורך בשליח מאת ה', כי הנבואה הייתה שורה על כולם.

תגובתו של משה על נבואתם של אלדד ומידד והחשש ממנה בקרב מחנה ישראל מבטאת את אכזבתו הראשונית מבחירתם של עם ישראל שלא להיפגש עם ה' פנים בפנים.

תגובת משה גם מסבירה את הפתיח של המשפט "המקנא אתה לי". משה אומר ליהושע שכלל אין לקנא במצבו כנביא בודד, והמצב מבחינתו היה משופר בהרבה, לו כל העם היו נביאים ומעמדו היה כשל אחד מהם. תלונתו של משה על הטלת עול המנהיגות על שכמו בלבד באה בדיוק על אותו רקע, וגם תגובתו להצעת יהושע באה מאותו מקום.

למען תהיה יראתו על פניכם:

אולם יותר מכך צריכה ביאור אמירתו של משה לעם בספר שמות : "כי לבעבור נסות אתכם בא האלוקים למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו".

הדברים לכאורה צריכים ביאור: ראשית מהו הביטוי "יראתו על פניכם". יראת ה' מתקשרת בד"כ עם לב האדם ולא עם פניו. לדוגמה אמירתו של ה' "היטיבו כל אשר דיברו. מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצוותי כל הימים".

אמנם ניתנו לביטוי זה פירושים שונים, אבל אף אחד מהם לא פירש את המילה "פניכם" כפשטה, היינו פניו של אדם.

חייבים לומר שהמפגש (שנמנע עקב סירובם של עם ישראל להיפגש) בין עם ישראל ובין ה' היה מותיר חותם של יראה על פניהם ממש. למען האמת, התורה מספרת לנו על חותם כזה בדיוק שנותר על פניו של משה לאחר פגישתו עם ה':

שמות ל"ד:

כח וַיְהִי-שָׁם עִם-יְהוָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל-הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים. כט וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא-יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. ל וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו. לא וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל-הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם. לב וְאַחֲרֵי-כֵן נִגְּשׁוּ כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל-אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אִתּוֹ בְּהַר סִינָי. לג וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל-פָּנָיו מַסְוֶה. לד וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת-הַמַּסְוֶה עַד-צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה. לה וְרָאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת-הַמַּסְוֶה עַל-פָּנָיו עַד-בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ.

עור פניו של משה קרן לאחר פגישתו עם ה'. יתכן שגם על פניהם של כך העם היה נותר חותם כזה או אחר לאחר פגישתם עם ה'. חותם כזה הוא ככל הנראה חותם המביע את עוצמת החוויה המפחידה והמרתיתה שעובר בן אנוש לאחר מפגש פנים בפנים עם ה'. מפגש כזה המלווה ביראה כבירה מותיר כנראה חותם על הפנים, כסימן פיזי שאינו משתנה ואינו חולף. וזאת כוונת משה, שבנ"י היו מקבלים סימן של יראה על פניהם ממש. זאת בניגוד למצב בו בחרו, שם היראה אינה מותירה עליהם כל סימן פיזי, והיא נותרת בליבותיהם.

באמת נראה מלשון הכתוב כי היחס אל יראת ה' משתנה לאחר בחירתו של העם: משה אומר לעם "אל תיראו... למען תהיה יראתו על פניכם". כלומר משה אומר לעם שלא יפחדו, כי דווקא הבחירה להיכנס לחוויה המפחידה של מפגש עם ה' תיצור סימן יראה פיזי על פניהם, שיגרום להם לא לחטוא.

לעומת זאת לאחר בחירתו של העם וסירובם למפגש, תגובת ה' היא "היטיבו כל אשר דיברו. מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי...". כלומר, הבחירה של העם קובעת ומשנה את מצב יראת ה' ממצב פיזי למשהו שהוא בליבם.

לבלתי תחטאו:

אולם עדין יש להסביר מדוע משה מנסח את דבריו בקשר של סיבה ותוצאה: "תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". כלומר סימן היראה על פניהם של בני ישראל יגרום למצב של אי יכולת או אי רצון לחטוא.

הדבר יבואר מדברי המדרש שמביא רש"י לגבי המסווה שנתן משה על פניו בדברו עם העם. מתברר שהסימן שנותר על פניו של משה עורר את יראתם של בנ"י ואפילו של אהרון. הם אמנם היו מסוגלים להביט בפניו אך לא לאורך זמן. רש"י מסביר שמה שגרם לרתת ולזיע מהתבוננות במשה היה כוחה של עבירה שעברו בעגל.

"וייראו מגשת אליו - בא וראה כמה גדולה כחה של עבירה שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה מהו אומר (שמות כד) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל ולא יראים ולא מזדעזעים ומשעשו את העגל אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים".

לאור דברי המדרש, ברורה לנו היטב התנסחותו של משה כסיבה ותוצאה: לו היה כל העם מקבל על פניו "סימן יראה" מסוג כלשהו, הרי שלא היה בכוחו של מישהו בעל סימן כזה לחטוא, כי מדובר היה במעמד של נביאים. ואף אם מישהו במעמד כזה היה מסוגל להחטיא את עצמו, הרי אם הוא מוקף באנשים שכולם נושאים את סימן היראה על פניהם, הרי כוחה של עבירה היה מרתית ומזעזע אותו כל כך עד כי לא היה יכול לחיות בקרב בני ישראל. מצב כזה הוא מצב שבו חוטאים אינם יכולים להחזיק מעמד, וסופם שהם נכחדים מתוך כלל ישראל, או שכלל אינם מתקרבים לחטוא.

אולם גם ללא הזדקקות לדברי המדרש בדבר כוחה של עבירה, ברור מפשט הדברים שהעם ואהרון נרתעו ממראה פני משה, והיה לו צורך לשים מסווה על פניו. גם אם זה לא היה מכוח העבירה שעשו, אלא מיראה הקשורה לחוסר יכולתם של בני אנוש לעמוד במחיצת אלו שהיו בקשר ישיר עם אלוקים.

ברור שלו היה סימן כזה על פני כל העם, היה קשה מאוד להתעלם מסימן כזה ולחטוא. יתכן שבודדים שמתנתקים מכלל העם היו יכולים לחטוא באין רואה, אבל מי שחי בחברה אנושית שכולה נושאת סימנים כאלו, קשה לו עד מאוד לחטוא. כשהחטא הופך להיות כה מייגע, סביר מאוד להניח שהעם לא יחטא.

כך גם נוכל להסביר את תשישותו של משה לאור דברי המדרש, מכיוון שראה את הפורענות העתידה לבוא על עם ישראל: ברור שאם היה העם בוחר אחרת במעמד הר סיני, חטאים לא היו מתרחשים וממילא גם כל הפורענויות העתידות הן תוצאה של אותה בחירה שמשה כה מאוכזב ממנה.

ובכל זאת למה "היטיבו אשר דיברו"?

השאלה שיש לשאול אם כן מדוע אומר ה' שבני ישראל "היטיבו אשר דיברו". הרי משה עצמו מעיד שלו היו בוחרים אחרת היו כולם במעמד של נביאים. אם כ"כ טוב, מדוע הבחירה במצב השני עדיפה בעיני ה'?

כאן דומה שהתורה מסמנת לנו את הדרך המועדפת בעבודת ה' ובתיקון העולם: לא אקספרס לגן עדן, ולא קיצורי דרך אל הגאולה. לו היו בנ"י הופכים לעם של נביאים הייתה גאולה באה לעולם ללא כל עבודה קשה וללא תיקון. הדרך של התורה היא של שבירה ושל תיקון, של חטא ושל תשובה, ושל עבודה קשה על תיקון האדם ותיקון העולם.

בחירתם של עם ישראל אמנם נבעה מחשש מהמפגש עם ה', אבל ה' מתכוון לומר שהיטיבו במה שדיברו, מכיוון שבחרו בדרך של העבודה הקשה ולא בדרך הקלה. אמנם בדרך זו ישנם חטאים, כמו חטא העגל ויתר המשברים שיבואו בעקבותיו, אבל רק בדרך זו יכול העם "להרוויח" בעצמו את השראת שכינה ואת הגאולה בדרך של צבירת זכויות והפיכת עצמם לעם סגולה, מכוח עצמם.

מודל זה של שבירה ושל תיקון עולם הוא גם המודל של האדם בגן העדן טרם החטא. כמעט ברור שהעולם לא נוצר בשביל שהאדם יישאר בגן העדן, והאדם בעצם היה כמעט מוכרח לחטוא ולהיות מגורש מגן עדן, כדי שיוכל להרוויח את דרכו חזרה לשם בדרך של עבודה קשה, תיקון עצמו ותיקון העולם.

דוגמה נוספת של הצורך בתיקון עולם היא של מגדל בבל. כלל לא ברור שהיה מעורב חטא כלשהו (והפרשנים נחלקו בכך). אלא שעצם התאספותם של כל בני האדם במקום אחד, במקום להתפזר וליישב את העולם כולו היא עצמה הבעיה. ה' מתערב וגורם לערבוב ולפיזור של בני האדם, ע"מ שיישבו את העולם כולו ויתקנו את כולו.