בחודשיים האחרונים חיפוש העבודה החל לגבות ממני מחיר נפשי.
פעם אני בוכה,פעם אני צוחקת.אני צוחקת שניה אחרי שאני יוצאת מחנות,אופטימית ובטוחה שיתקשרו אליי.
כשזה לא קרה בפעם הראשונה אמרתי,בקטנה.
גם בשנייה.בפעם האלף הדחייה התחילה לייצר אצלי מחשבות אובדניות.
אז בשביל לפרוק קצת את כל הסבל המתמשך הזה שנמשך כבר חודשיים החלטתי לכתוב על הגוון הרחב של התשובות שסיפקו לי עד כה חנויות שונות.
מקרה מס' 1-*המבט המשפיל*:
אני:"שלום,אתם מחפשים עובדים?"
מוכרת ממורמרת כבת 40,מעבירה מבט בוחן על כל כולי ולאחר מכן מסתכלת לי בעיניים ואומרת:"לא".
מקרה מס' 2-*תקוות השווא*:
אני:"שלום,אתם מחפשים עובדים?"
מוכר\ת:"אממ...האממ.נמנמנמ...בואי תרשמי לי את הפרטים שלך וניצור איתך קשר."
אני:"אוקיי,תודה רבה!"
-יוצאת מהחנות בתחושת גאווה-
כוסאמאשלהם.
מקרה מס' 3-*אנחנו רעים ואכפת לנו בת כמה את*
אני:"שלום,אתם מחפשים עובדים?"
מוכר\ת:"בת כמה את חמודה?(בחיוך שמכוון לילדים בני 3)
אני:18.
מוכר\ת:"אהה,רק אחרי צבא."\"אהה,זה מגיל 28".בסדר.
מקרה מס' 4-*מעגל הרשע*
אני:"שלום,אתם מחפשים עובדים?"
מוכר\ת:"יש לך ניסיון?"
אני:"לא".
מוכר\ת:"אז לא".
תסבירו לי בבקשה,אנשים טובים,איך לעזאזל צוברים ניסיון אם לא לוקחים אותך כי אין לך ניסיון?
מקרה מס' 5-*ננה בננה*
אני:"שלום,אתם מחפשים עובדים?"
מוכר\ת:"חחחחחחחחחחחחחח..........................................................לא!"
מקרה מס' 6-*קישטה*
אני:"שלום,אתם מחפש..."
מוכרת קוטעת אותי ברשעות:"לא."
יש עוד מגוון רחב של דחיות שהדחקתי ועליהן אוכל לדבר רק עם הפסיכיאטר העתידי שלי.
בינתיים אני מרוששת,חסרת עבודה ודי דחויה.
כיף!
עריכה:
ס-ב-ל-נ-ו-ת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
