הוא אהב את שנות ה70.הסדרה כאילו.
והוא היה כזה בן אדם טוב.
אבל הדמעות באות לא כשאבא שלו מדבר.ולא כשסבתא שלו בוכה.
הן באות כשאני מקפלת טייצים בעובודה.
ככה אני כותבת כשאני שיכורה.
מחר אני אקרא את זה ואצחק.
הרוסים האלה
שותים באזכרות.פויה פויה פויה!
כופרים.
סתם,אני כבר לא כל כך שיכורה.עבר לי.
עכשיו סתם בא לי לחפור.וברגעים האלה כולם נעלמים,כרגיל.
ואין כתף לבכות עליה.אולי לא מגיעה לי כתף.
אולי אני צריכה בעיטה.
כי יום אחד אני אתעורר בין שיחים מסריחים ואמא תגיד לי אמרתי לך.
וזאת לא מסקנה מהיום,זה לא שאני משתכרת באזכרות עד למצב כזה,סתם נזכרתי בזה עכשיו.
ואם אני אמות אני לא יודעת מה יהיה.
במשפחה בטח יתגברו בסופו של דבר,אבל אבא שלי בטח ירגיש אשם כל החיים.
ואמא גם
ועל סבא וסבתאX2 אני בכלל לא מדברת.
אז אולי אני צריכה לשמור על עצמי יותר.
בא לי לנסוע לבלארוס יותר מתמיד.לבקר את חיים ואת המתים.ואת הנהר האהוב עליי,והיער שליד הבית.
ואת הקפה שיש בו מילקשייק תות.
ואת בית הקיט(ממש) הקטן שלנו עם החרקים והריח של העץ.
ואת הצעצועים הישנים שלי.
ואת המטבח שבו הכל נראה טעים.
והשרותים הציבוריים המוזרים עם החור ששנאתי כילדה.
ואת גן השעשועים דמוי הסופרלנד לא של עיר הבירה,אלא של העיר שלנו,שהמתקנים בו חורקים כל כך שכל שניה נראת כמו נצח.
ואת המטוס המסריח.ואת הקור.ואת הבית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
