החיים בכלל לא מוזרים.
לפי מה שנאמר לי היום אני בן-אדם מגעיל, שהצבא שינה אותי ושבלתי אפשרי לדבר איתי.
תכלס זה נכון. הצבא שינה אותי, ואני אעמוד על שלי מעתה ועד עולם.
ואם מעצבנים אותי אני אתעצבן. ואם אומרים משהו דפוק אני אגיב.
מעל פני השטח המישור חלק ונאה.
אבל מתחת? יא רבאק.
אני טובה בללמד אנשים להשלים עם מי שהם ולחיות טוב עם עצמם, אבל ללמד את עצמי זה כבר סיפור אחר לגמרי.
אני רק טובה בלשאול שאלות, ולמרות הכל יש שאלה אחת שאני מפחדת לשאול אפילו את עצמי.
מצב הרוח על הפנים ואני מנסה להבין אם מדובר בשביזות שלפני החזרה או במשהו מעבר.
ובכלל, פתאום כל השקפת העולם שלי הלכה קפוט.
פתאום בא לי שהשנה הזאת תגמר, פתאום בא לי להיות חופשיה.
אבל אני א פעם לא אהיה חופשיה באמת. אני לנצח אהיה לכודה בתוך מה שאני ומי שאני, והמסגרת הזאת היא רק תירוץ, שיתחלף עוד שנה בתירוץ אחר. וככה עד הסוף.
וזה כל כך מצחיק שאני כותבת דברים כאלה, כי חבריי הנאמנים והלא כל כך נאמנים ישמחו ויאוצו להגיד שאני אחת האופטימיות החייכניות אם לא ה-!
איזה קטע.
אני זזה למנת הבירה שאני כל כך צריכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
