מפוזרת מאוד. כאילו כל המילים של כולם תמיד נמצאות ברקע ומדי פעם דוחפות אותי למקום מסוים, בכוח, רק כדי שאני אחזור על צעדיי בחזרה למקום שבו עמדתי. הגיע הזמן ללכת בדרך שלי ולא לחזור לנקודת ההתחלה.
קל לי להטיף על בחירה חופשית לאנשים אחרים. ממה הם מפחדים, תחיו איך שאתם רוצים, אני אומרת.
ומה איתי, האידיאולוגיה הזאת לא תקפה לגבי?
אני עסוקה בלהשקיע את מירב מחשבותיי על הרהורים שלא יובילו אותי לשום מקום, אבל הם מספקים אותי ההרהורים האלה. בכל שנה קצת פחות. מה ישאר לי עוד כמה שנים? חזות בלי שום דבר בפנים, ריקה מירוב דימום של מחשבות לאוויר.
צריך להתגבש. לאסוף את עצמי ולהיות מישהי.
כשאני כותבת מילים שכאלה, המסקנה היחידה שלי היא שאני צריכה בירה.
גינס היר איי קאם.