אני חושבת שזאת הפעם הראשונה בחיים שלי שנמאס לי לחלום בהקיץ. אני עושה את זה מגיל 0, ואני כל כך טובה בזה.
בכל מקום אפשרי, בכל זמן אפשרי.
כמה אני נהנת לברוח למחוזות נפלאים אחרים, מלאים בסבל שהוא לא שלי.
ובזמן האחרון התעייפתי. אפשר לחשוב אני רצה מרתונים בחלומות שלי.
קצת קשה לי עם זה, אם להיות לגמרי כנה.
"למה פילים?"-שאלת העשור.
למה בעצם?
בגללו?
כי אני רוצה שהוא יאהב אותי?
אבל הוא לא יודע אפילו כמה אני אוהבת אותם.
חברתי הטובה ציינה בפניי שבכל פעם שאני מדברת עליו, אני נוגעת בשרשרת הפיל שלי.מרתק.
והיום צפיתי בו ובי בשנת '95.איזה יופי.
אפילו נדנד אותי על הנדנדה.
בזמן האחרון יש הרבה בשורות טובות שאופפת אותן תחושת פקפוק ודכאון.
לא יודעת איך להסביר את ההרגשה.
קורים דברים טובים ומרגשים ומסעירים, אבל אין יום שבו אני לא עוברת התמוטטות עצבים קלה.
אתמול אפילו מצאתי בחנות האהובה עליי את הספר שאני מחפשת כבר שנים.באמת שאין לי על מה להתלונן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
