אם אנשים היו יודעים, כמה פעמיים כבר ראיתי את המוות מול העיניים שלי.
כמה הייתי קרובה ככה פשוט לעשות לעצמי משהו, ובמקרה הטוב ביותר- להתאבד.
פעם אחת ישבנו כמה חברים.. וחברה שלי זרקה.. "מישהו חשב להתאבד פעם?"
אני לא ישכח את זה.. היו כמה שאמרו "כן, אני."
ואני פשוט חשבתי לא להגיב.. כי אני חושבת שבנאדם שחושב על זה, הוא לא ישתף ובטח שלא יפתח את השאלה הזאת ויענה עלייה בציבור.
הוא ישמור את זה לעצמו.. ולמה אני אומרת את זה בעצם?
אין לי מושג. אולי כאות הוחכה לכך שבאמת אני רוצה להפטר מהעולם, רוב חיי.
אני לפעמיים מוצאת את עצמי שואלת .. למה בעצם? הרי יש לי הכל.
משפחה אוהבת, די מבוססת.. חברות שאוהבות..
אבל בתאכלס, אני חושבת שאני משקרת רק לעצמי.
כאילו אני מנסה למצוא תירוץ לחיים טובים.. חרא.
החיים שלי לא טובים על מי אני עובדת?
אם היה לי את האומץ.. מה הם הדברים שמונעים ממני להתאבד-
אמונה בהשם..
ומשפחה.... אחרי הכל. לא מסוגלת לחשוב מה יקרה להורים שלי אם הם היו מתמודדים עם זה.
אבל אני גם לא ישקר פה..
אני חושבת שאני גורמת לעצמי מוות איטי ובטוח...
אני משמינה, אני לא חיה, אני נכנסת לדכאונות..
אין לי טעם לחיים האלה לפעמיים..
ושהשם יסלח לי שאני מדברת ככה.. אבל אני לא מסוגלת להתמודד עם כל הדברים האלה.
אין לי כוח כבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
