היי,

הרבה זמן לא כתבתי כאן, לא בתדירות שאני רגילה לעדכן לפחות

האמת שכתבתי פוסט בצהריים והמחשב החליט לאתחל את עצמו אז התיאשתי, אז הנה אני כותבת עכשיו

עברו עלי כל כך הרבה דברים ולא היה לי בכלל זמן לכתוב, או בקושי להיכנס לכאן

כל פעם שחשבתי לכתוב היה עוד משהו שהיה אמור לקרות אז אמרתי שאני אחכה עם זה למחר,

אני לא יודעת להגדיר באיזה מצב אני נמצאת עכשיו, וזה די מבלבל...

לפני כמה ימים הייתי ממש על הסף, התעצבנו עלי במרפאה והם אמרו שאם אני נכנסת לאשפוז הם לא מוכנים לטפל בי יותר,

התנגדתי ואמרתי שאין מצב שאני מתאשפזת ואני נשארת בבית.

באותו רגע אמרתי שאני מוכנה לעשות הכל כדי לא להתאשפז, ההורים שלי גם היו נגד והם ניסו לשכנע אותם

אחרי הרבה לחצים מצד ההורים הסכמתי להוסיף פחית פדיאשור לתפריט, בנוסף לעובדה שאף פעם לא אכלתי את התפריט במלואו ועכשיו אני כן

היה לי קשה באותו היום, הייתי כל כך מבולבלת ולא ידעתי מה הולך לקרות,

אז פשוט עשיתי את מה שראיתי נכון לאותו רגע, ההורים שלי הבטיחו שאם אני יעשה את זה הם יהיו בצד שלי

וככה זה באמת היה, למחרת בבוקר הייתה להם שיחה קשה עם מנהלת המרפאה, הם אמרו לה כמה אני משתדלת ומתאמצת,

וזה באמת היה ככה, המצב בבית היה טוב והאווירה הייתה טובה, ניסיתי כמה שפחות לשדר כלפי חוץ את ההרגשות שלי

הייתי הכי נחושה בעולם ואמרתי שאין מצב שאני מתאשפזת, עד שלא יבואו אלי עם אזיקים הביתה

באותו יום היא הייתה מאוד נסערת והשיחה נגמרה בסימן שאלה.

היא אמרה להורים שלי שהם לא מוכנים להמשיך את הטיפול בי, ובעצם נשארתי בלי טיפול בכמה ימים האלה

ראיתי את ההורים שלי ואת הדאגה שלהם, הם ממש היו חסרי אונים ובעצם לקחו אותי על האחראיות שלהם בלבד

דיברתי איתם והצעתי שנפנה למרפאה פרטית להפרעות אכילה, וככה באמת היה

אמא שלי לחצה עליה להיפגש לפני יום ראשון, כי בראשון הם היו צריכים לקבל את ההחלטה אם לאשפז אותי או לא,

הגענו אליה הביתה פרטי והרושם היה טוב. הרגשתי טוב באותו יום

אמנם הם לקחו אותי אליה בהפתעה באמצע יום הלימודים בבית ספר, בהתחלה קצת חששתי אבל אמרתי לעצמי שמה שיקרה יקרה

היא אמרה להם שלדעתה אני לא צריכה אשפוז, ואשפוז זה פתרון כאשר אין ברירה וכו'

היא הרגיעה אותם ואמרה להם שאם ביום ראשון היא לא תסכים להמשיך את הטיפול בי במרפאה היא תהיה מוכנה לקבל אותי.

הרגשתי הקלה, ממש

בעצם הצלתי את עצמי מאשפוז, עכשיו יש לי מקום מובטח שאני יכולה ללכת אליו

כנראה שהרגשתי בטוחה בעצמי יותר מדי באותו יום, ואמרתי להורים שלי שאני מפסיקה עם הפדיאשור כי אני לא צריכה אותו יותר

נשקלתי באותם ימים, עליתי עם זה במשקל וכל מה שרציתי זה להפסיק עם זה כמה שיותר מהר.

הייתה אכזבה מהצד שלהם וכולם הלכו לישון עצבנים, באותו לילה פשוט לא הצלחתי להירדם. פחדתי ממה שיקרה למחרת

למחרת הגיע...

היא הסכימה לקבל אותי בחזרה למרפאה, קשה לי להגיד אם אני רוצה בזה בכלל

היא אמרה להורים שלי שכל פעם שהיא תקרא לי להישקל שקילת פתע אני חייבת להישקל, אני חייבת להתחיל להיות אמינה

אז בנתיים הם שוב השתכנעו ואני כבר באמת לא יודעת מה הם רוצים,

הם אמרו לי שכמתפנה מקום בתל- השומר הם רוצים שאני אכנס לשם.

אז כנראה שאני פה בהגבלת זמן מסויימת שאף אחד לא יודע מתי היא תגמר?

אני אוכלת בנתיים, אני מרגישה שאני עולה במשקל, אבל מה זה שווה שבנתיים לא שוקלים אותי? אני מרגישה שכל זה לשווא

אם אני הולכת להתאשפז אז מה כל המאמצים האלה שווים עכשיו?

אני באמת לא יודעת מה לעשות, מבחינתי אין מצב שאני מתאשפזת.

זה יכול לקחת שבוע, שבועיים, חודש, אני באמת לא יודעת, אז כרגע אני עושה את מה שדרוש ממני ונראה מה יהיה

בואו נעזוב רגע את הנושא של האשפוז והאוכל-

טוב לי עכשיו.

אני מרוצה מאיך שהגוף שלי נראה, כיף לי בבית ספר, כיף לי עם חברים, אני יוצאת, אני פחות מוטרדת במחשבות, אני יותר משתפת פעולה

פשוט לא בא לי שכל זה יגמר.

אני לא ממש נשקלת, אני פוחדת להישקל כי אני יודעת שאני עולה בקצב איטי עכשיו, וכן רע לי עם זה, ואני מנסה להפחית, אבל כאין ברירה אני לא לוקחת את זה כדבר נורא.

פשוט אנסה שיום הבא יהיה יותר טוב, מנסה כמה שפחות להתעסק בזה ולחשוב על זה כל הזמן

וואו חפרתי, מענין אם מישהו קרא את הכל

אולי יהיו עריכות, יש לי תחושה שיש דברים שלא רשמתי

♥

Nofat