זה פשוט מדהים איך בן אדם יכול להרוס דבר כל כך טוב ברגע אחד שבו הוא עושה טעות.

אני כל כך מאוכזבת מעצמי ואני מרגישה שהנפילה הזאת היתה כל כך חזקה

כבר הייתי במצב שהם כל כך מרוצים ממני, הגעתי למצב שאכלנו גלידה ביחד! בילינו בים, ואחר כך הלכנו לאכול גלידה. ואכלתי, אחרי כל כך הרבה זמן שפחדתי מזה

זה לא שככה פתאום זה קרה והחלטתי שאני רוצה גלידה, פשוט האשפוז כל כך קרוב ואני לא רוצה אותו

קניתי גלידה בגביע, כדור אחד של גלידת מסטיק (חלבית/שמנת)

אין לי באמת מושג כמה קלוריות יש בזה, מישהי יכולה לשער?

טוב בכל מקרה..

הכל היה טוב וצילמו אותי אוכלת וצחקו עלי שיראו את זה לכל מיני אנשים, ואז כשהגענו הביתה ויותר מאוחר ישבנו לאכול ארוחת ערב הם תפסו אותי בשקר. שלפי דעתם זה הדבר הכי גרוע, אפילו יותר גרוע מלסרב לאכול

זה היה משהו שטותי ובשבילי חסר משמעות, אבל בשבילם זו הייתה ממש נפילה

האכזבה שלהם הייתה ממש גדולה ובכיתי, ממש לא יכלתי לעמוד בזה. הם אמרו לי שזה אבוד ואין לי יותר מה לעשות והם החליטו שאני צריכה עזרה

אמרתי להם שהם טועים, ושנשארו לי יומיים ועדיין אני יכולה להוכיח

כי אני באמת מאמינה שאני יכולה להישאר בבית, ואני גם רוצה בזה. התקופה שעוברת עליי עכשיו זו אחת התקופות הטובות בחיים שלי ואני לא מוכנה שזה יקרה לי עכשיו

אני עכשיו ואני לפני חודש זה בן אדם שונה לגמרי, שונה מהרבה מובנים

ההתנהגות שלי הרבה יותר טובה. אני לא צועקת ולא רבה, אני עוזרת בבית ובסך הכל הרבה יותר טוב לנו והאווירה כיפית

עם האוכל גם יותר טוב, אני אוכלת רק עם ההורים והנסיון של ההפחתות עדיין קיים אבל לא ברמות כמו פעם

אני מרגישה שאני בראש אחר, אני יותר פתוחה לדברים ואני יכולה לצאת איתם ולמצוא משהו לאכול לא כמו פעם שהייתי נצמדת לתפריט כמו מסטיק לנעל.

כל זה קרה אתמול, ועד עכשיו הכל היה בסדר..לא יותר מזה

חוץ מהגלידה שהוספתי אתמול, אחרי שהם כל כך התאכזבו ממני הוספתי עוד תפוח בלילה. ואכלתי חצי. כאילו שזה יעזור לי במשהו

היום בבוקר אמא שאלה אותי איך אני מכפרת על מה שהיה אתמול (היה איזה קטע לא נעים שתפסו אותי בשקר על משהו שהיה הפחתה), וחשבתי ולרגע לא ידעתי מה להגיד

יש לי עד יום שני בערב, כי ביום שלישי יש לי שקילה ואז ההורים שלי גם צריכים לקבל החלטות לגבי האשפוז

אמרתי לה שאולי נלך בערב לבית קפה.

היא לא תשכח את זה ובטוח נלך, היא גם אמרה לי שהיא רוצה שאני אזמין משהו כבד שיראה לה על מאמץ

אוף, אני שונאת להיות בסיטואציות האלה- זה מלחיץ והעובדה שלא בטוח שהמאמצים האלה יטיבו לי במשהו גם מלחיצים!

אני בטח אזמין איזה פאי או עוגה עם תה..בזול אני כבר לא אוכל לצאת מזה, ויודעות מה?

אני גם רוצה להיות שלמה עם מה שאני יאכל, שהעובדה שאמא תהיה מרוצה תנחם אותי.

נ.ב,

עשיתי בדיקות דם היום.

צילמתי כמה תמונות מלפני כמה ימים:

דבר שהולך להשתנות כנראה בזמן הקרוב...

תמונות מצב-

♥

Nofat

היי,

הרבה זמן לא כתבתי כאן, לא בתדירות שאני רגילה לעדכן לפחות

האמת שכתבתי פוסט בצהריים והמחשב החליט לאתחל את עצמו אז התיאשתי, אז הנה אני כותבת עכשיו

עברו עלי כל כך הרבה דברים ולא היה לי בכלל זמן לכתוב, או בקושי להיכנס לכאן

כל פעם שחשבתי לכתוב היה עוד משהו שהיה אמור לקרות אז אמרתי שאני אחכה עם זה למחר,

אני לא יודעת להגדיר באיזה מצב אני נמצאת עכשיו, וזה די מבלבל...

לפני כמה ימים הייתי ממש על הסף, התעצבנו עלי במרפאה והם אמרו שאם אני נכנסת לאשפוז הם לא מוכנים לטפל בי יותר,

התנגדתי ואמרתי שאין מצב שאני מתאשפזת ואני נשארת בבית.

באותו רגע אמרתי שאני מוכנה לעשות הכל כדי לא להתאשפז, ההורים שלי גם היו נגד והם ניסו לשכנע אותם

אחרי הרבה לחצים מצד ההורים הסכמתי להוסיף פחית פדיאשור לתפריט, בנוסף לעובדה שאף פעם לא אכלתי את התפריט במלואו ועכשיו אני כן

היה לי קשה באותו היום, הייתי כל כך מבולבלת ולא ידעתי מה הולך לקרות,

אז פשוט עשיתי את מה שראיתי נכון לאותו רגע, ההורים שלי הבטיחו שאם אני יעשה את זה הם יהיו בצד שלי

וככה זה באמת היה, למחרת בבוקר הייתה להם שיחה קשה עם מנהלת המרפאה, הם אמרו לה כמה אני משתדלת ומתאמצת,

וזה באמת היה ככה, המצב בבית היה טוב והאווירה הייתה טובה, ניסיתי כמה שפחות לשדר כלפי חוץ את ההרגשות שלי

הייתי הכי נחושה בעולם ואמרתי שאין מצב שאני מתאשפזת, עד שלא יבואו אלי עם אזיקים הביתה

באותו יום היא הייתה מאוד נסערת והשיחה נגמרה בסימן שאלה.

היא אמרה להורים שלי שהם לא מוכנים להמשיך את הטיפול בי, ובעצם נשארתי בלי טיפול בכמה ימים האלה

ראיתי את ההורים שלי ואת הדאגה שלהם, הם ממש היו חסרי אונים ובעצם לקחו אותי על האחראיות שלהם בלבד

דיברתי איתם והצעתי שנפנה למרפאה פרטית להפרעות אכילה, וככה באמת היה

אמא שלי לחצה עליה להיפגש לפני יום ראשון, כי בראשון הם היו צריכים לקבל את ההחלטה אם לאשפז אותי או לא,

הגענו אליה הביתה פרטי והרושם היה טוב. הרגשתי טוב באותו יום

אמנם הם לקחו אותי אליה בהפתעה באמצע יום הלימודים בבית ספר, בהתחלה קצת חששתי אבל אמרתי לעצמי שמה שיקרה יקרה

היא אמרה להם שלדעתה אני לא צריכה אשפוז, ואשפוז זה פתרון כאשר אין ברירה וכו'

היא הרגיעה אותם ואמרה להם שאם ביום ראשון היא לא תסכים להמשיך את הטיפול בי במרפאה היא תהיה מוכנה לקבל אותי.

הרגשתי הקלה, ממש

בעצם הצלתי את עצמי מאשפוז, עכשיו יש לי מקום מובטח שאני יכולה ללכת אליו

כנראה שהרגשתי בטוחה בעצמי יותר מדי באותו יום, ואמרתי להורים שלי שאני מפסיקה עם הפדיאשור כי אני לא צריכה אותו יותר

נשקלתי באותם ימים, עליתי עם זה במשקל וכל מה שרציתי זה להפסיק עם זה כמה שיותר מהר.

הייתה אכזבה מהצד שלהם וכולם הלכו לישון עצבנים, באותו לילה פשוט לא הצלחתי להירדם. פחדתי ממה שיקרה למחרת

למחרת הגיע...

היא הסכימה לקבל אותי בחזרה למרפאה, קשה לי להגיד אם אני רוצה בזה בכלל

היא אמרה להורים שלי שכל פעם שהיא תקרא לי להישקל שקילת פתע אני חייבת להישקל, אני חייבת להתחיל להיות אמינה

אז בנתיים הם שוב השתכנעו ואני כבר באמת לא יודעת מה הם רוצים,

הם אמרו לי שכמתפנה מקום בתל- השומר הם רוצים שאני אכנס לשם.

אז כנראה שאני פה בהגבלת זמן מסויימת שאף אחד לא יודע מתי היא תגמר?

אני אוכלת בנתיים, אני מרגישה שאני עולה במשקל, אבל מה זה שווה שבנתיים לא שוקלים אותי? אני מרגישה שכל זה לשווא

אם אני הולכת להתאשפז אז מה כל המאמצים האלה שווים עכשיו?

אני באמת לא יודעת מה לעשות, מבחינתי אין מצב שאני מתאשפזת.

זה יכול לקחת שבוע, שבועיים, חודש, אני באמת לא יודעת, אז כרגע אני עושה את מה שדרוש ממני ונראה מה יהיה

בואו נעזוב רגע את הנושא של האשפוז והאוכל-

טוב לי עכשיו.

אני מרוצה מאיך שהגוף שלי נראה, כיף לי בבית ספר, כיף לי עם חברים, אני יוצאת, אני פחות מוטרדת במחשבות, אני יותר משתפת פעולה

פשוט לא בא לי שכל זה יגמר.

אני לא ממש נשקלת, אני פוחדת להישקל כי אני יודעת שאני עולה בקצב איטי עכשיו, וכן רע לי עם זה, ואני מנסה להפחית, אבל כאין ברירה אני לא לוקחת את זה כדבר נורא.

פשוט אנסה שיום הבא יהיה יותר טוב, מנסה כמה שפחות להתעסק בזה ולחשוב על זה כל הזמן

וואו חפרתי, מענין אם מישהו קרא את הכל

אולי יהיו עריכות, יש לי תחושה שיש דברים שלא רשמתי

♥

Nofat

אין לי הרבה מה לרשום,

כנראה שהאיום לאשפוז לא ירד מהפרק, והם עדיין מחפשים אותי בקטנות לגבי כל דבר

אמא ואבא משוכנעים שאני לא אוכלת את הכריך בבית ספר ושאני כל הזמן מפחיתה מהתפריט,

נמאס לי לשקר להם, אני משקרת להם וזה בכלל לא משתלם לי, גם ככה הם לא מאמינים. אני בעצם משקרת לעצמי

הייתי היום אצל הפסיכיאטרית והוחלט להוסיף לי עוד כדור במינון ממש קטן בנוסף למה שאני לוקחת,

אין לי ממש התנגדויות, אני קצת לחוצה שיהיו לו תופעות לוואי אבל בסך הכל אני די בעד, קשה לי מספיק גם ככה

מחר אני אצל הדיאטנית, יש לי תחושה שזה הולך להיות יום לא קל

אני צריכה לראות, להתארגן לקראת מחר... זה לא מפסיק לצאת לי מהראש כל האיומים האלה של האשפוז,

שאחר כך שאני יהיה במקום אחר אני ידע שיכלתי למנוע את זה ולא הצלחתי. אין מצב, אני פשוט לא מתאשפזת. אני רוצה להישאר כאן

טוב לי כאן, אני כאן שולטת ברוב הדברים, אני בסביבה של האנשים שאני הכי אוהבת בעולם וזה המקום שלי

האמת שלמרות כל ההצהרות האלה, אני לא רואה את עצמי קדימה מעלה במשקל או מפסיקה לרמות

אבל כאילו יש בי תקווה שאני יצליח בדרך שלי, שאני אפילו לא יודעת לאן היא מובילה, ובסוף יהיה לי טוב. עד כמה שזה נשמע אבסורד

ביום רביעי, מחרתיים יש לי פגישה באשפוז הקודם להערכה, לראות אם הם מוכנים לקבל אותי לשם חזרה-

כדי שכל האופציות יהיו פתוחות ולא יהיה מצב שלא יהיה לי מקום להתאשפז בו

בקיצור הימים הבאים עמוסים במלא פגישות ואני רק מחכה שהשבוע הארור הזה יגמר, שיגמר בטוב

עוד דבר,

הייתי אתמול כמעט כל היום בבית לבד, והחלטתי שאני מחפשת את המשקל שאמא מצאה אצלי

הפכתי את הבית ומצאתי אותו... אז נשקלתי היום אחרי בית ספר

אני לא באמת יודעת כמה זה אמיתי, אבל לא ירדתי הרבה מאז, כי אני בסך הכל אוכלת בממוצע אותו דבר

אני חושבת שאני שוקלת עכשיו בסביבות 43, שזה כבר נותן לי תמונה הרבה יותר ברורה לגבי המצב

תמונות מסוף השבוע

יום השואה, פוסט חסר פואנטה, לא אופטימי במיוחד...

כל השבוע הזה פשוט מיותר

♥

Nofat