חור הצצה

הדרך הזו שאני גומע על הכביש המהיר

ובמיוחד פיתול אחד מסויים שבכביש 4 ועוד בשילוב מוזיקה בווליום 24 (שאותה אגדיר חזק +)

טוענת אותי.

באופן מסויים הדרך הפיזית, המהירות, הפיתולים והתנועה עוזרים לי לנוע בדרכים שעברתי במגוון תקופות.

אני יודע שזה נשמע קיטש' דוסון קריקי - בנות גילמורי - 90210. ואולי כי אלו באמת הברכיים שעליהם גדלתי ועוצבה לי התודעה שמצריכה גירוי רב חושי כדי שאוכל להתעמק בדברים שעברו עליי (זה נשמע הגיוני בכלל או שאני סתם מגבב פה שטויות?)

בכל מקרה היום כשעברתי בפיתול ושמעתי את "יומן מסע" איכשהו נדדתי למסע שלי לפולין. אבל זה בכלל לא היה למסע עצמו. יותר לאנשים ולנעורים ולתחושת המשמעות והחיפוש, החקירה והלמידה, התחושה של החוויה הייחודית והאישית בתוך החוויה הקבוצתית. בהחלט התנסות חד פעמית שאין שנייה לה. ושוב, אינני מתייחס לחלק של פולין כלל.

מבלי לחפור רק אמקד:

באינספור דרכים צעדתי בתקופת חיי הלא ארוכים עד כה. חלקם דרכי טרשים וחלקם שבילי עפר, חלק כבישים סלולים וחלקם ביצות סבוכות. לעיתים צעדתי אחד בין אלפים לרוב צעדתי עם דבר פרט לצל שלי שאירח לי חברה. לשמחתי או יותר נכון לגאוותי איני מצטער או מתנצל על אף דרך בה בחרתי והיום סוף סוף אני שמח לומר שאני מתרגש כבר לקראת הצעדה הבאה (פרטים בהמשך סטיי טיונד).

איזה כיף זה תובנות של 6 בבוקר בכבישים.

*אל תתרגלו לאופטימיות כמו שאמרו חכמים "this too shell pass" אבל לפחות עד אז אני אנצל את פרץ החמימות הזו לאחל שנה טובה - והפעם עם תקווה אמיתית שיש סיכוי שהיא באמת תהיה כזו.