מבחינתי החלק הכי מעצבן בלפתוח בלוג, זה שממש צריך לעצב אותו. לחשוב על שם לבלוג, שם משתמש, צבעים וכו'. לא מעניין.
חבל שאי אפשר לקבל בלוג מעוצב יפה כדי שפשוט יהיה אפשר לכתוב בו. מה שכן, מהפעם האחרונה בה כתבתי בלוג, נוספו כמה אפשרויות נחמדות לרקעים.
אז אני אני, בת 20, חיילת, חצי שנה לפני שחרור. מבחינתי בלוג מעלה קונוטציות שליליות, מהסיבה הפשוטה שבעבר היה לי בלוג שרק ערער עוד יותר את מצבי הנפשי, שגם ככה היה לא משהו. מאז (עברו 5 שנים) ניסיתי לפתוח בלוג או שניים, אבל לא באמת כתבתי בהם יותר מפעם אחת...
ומה הביא אותי לפתוח שוב בלוג?
התגייסתי לפני כמעט שנה וחצי במשקל של 57 קילו. בטירונות השלתי מעלי כ-3 קילו מהסיבה הפשוטה שהייתי בלחץ ולא היה לי תאבון, ועסקתי ביותר פעילות גופנית מבעבר. ככל שהזמן עבר, ירדתי עוד קצת במשקל. לא התאמצתי, לא ניסיתי, זה פשוט קרה.
ואז התחלתי לעשן. די קשה לא לעשן בצבא. וידוע שעישון מדכא רעב, אז מטבע הדברים הייתי פחות רעבה, ואכלתי פחות.
בנקודה מסויימת אנשים התחילו להעיר, להגיד שאני מקל. המחשבה הראשונה הייתה שמסתלבטים עלי, שמגזימים. אני ממש לא רזה, יש לי בטן שמנה, יש לי סנטר וחצי.
אבל ההערות מחזקות, נותנות תחושה טובה. בנקודה הזאת אוכלים בחדר אוכל אפילו פחות, במודע, כי ככה מגיעות הערות מחזקות וזה נותן כוח להמשיך.
בתקופה האחרונה הכל התחיל קצת להתבלגן. התחלתי להרגיש שאני מעדיפה לאכול מעט גם כשאני רעבה, והמשקל הפתיע כל פעם מחדש. 48 קילו נראה כמו משקל ממש נמוך...
לפני כחודש וחצי התחילו להגיע המחשבות. אולי משהו לא הגיוני בדרך שלי, אולי אני קצת מרעיבה את עצמי. הרי לבדוק את הBMI שלי, לראות "תת משקל" ולהרגיש טוב, זה לא ממש הגיוני.
ואז באה חברה מהבסיס ועשתה לי שיחה. היא אמרה לי שאני נוסעת באוטוסטרדה, ואם לא אצא בפניה הקרובה, אני לא אצליח לצאת מזה. היא דיברה כמובן על הפרעת אכילה. היא גם אמרה שאם היא תראה שזה ממשיך, היא לא תהסס להעביר את זה להורים שלי (שאגב, אטומים לגמרי עד שמטיחים להם את האמת בפרצוף).
והיא באמת סיפרה לאמא שלי אחרי הארוחת צהריים הראשונה שלא אכלתי בה. אמא שלי אמרה לה לא נראה לה שמדובר בהפרעת אכילה, אלא בבעית צומי כי אני הבת האמצעית (וכי שתי האחיות שלי דפוקות לגמרי). היא גם ביקשה מהחברה שלא תספר לי שהיא התקשרה. לא משנה עכשיו איך אני יודעת על השיחה.
היום אני שוקלת 45 קילו על 1.62. לא תת משקל רציני, אבל ההערות והמעקב הסמוי לא מפסיקים כשהחברה בבסיס (היא לקראת שחרור ולכן נמצאת ביחידה בערך פעם בשבוע). מצד אחד ההערות מחזקות מאוד, נותנות כוח להמשיך ומרגיעות שלא השמנתי; ומצד שני המעקב הזה קצת מטריד.
מרגישה שקצת השתגעתי. המחשבות מתעסקות רוב היום באוכל, באם השמנתי.
בשבוע-שבוע וחצי האחרונים אני מרגישה את הרעב, מרגישה צורך לאכול. אפילו עליתי חצי קילו, ואז עוד חצי קילו (45.5), אבל הורדתי את זה.
לא רוצה להשמין אפילו גרם, אבל גם לא רוצה שאוכל יעסיק את המחשבות שלי רוב היום.
רוצה שדברים יבואו בקלות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
