"מה? איך הגעת לזה שאני בוגדת בך?" שאלתי אותו, למה הוא חושב ככה?
"טוב, אי אפשר לפספס את הסימן הזה שעל הצוואר שלך, לפחות היית מסתירה אותו טוב יותר." אמר והזיז קצוות שיער אל מאחורי אוזני חושף את אחד הסימנים שרון עשה לי.
"וזה נראה לי דווקא דיי טרי, אולי מאתמול בערב." אמר.
"אני לא בוגדת בך! תאמין לי." אמרתי.
"הייתי רוצה, אבל את יודעת, זה רק דבר אחד שיכול להגיד שאת בוגדת בי, יש עוד דברים, כמו שראו איש אחד, שהוא לא אני או אחד מחברי הלהקה נכנס אליך הביתה.
זה שאת לא עונה לטלפונים ומתחמקת, רק הייתי צריך לחבר את הכל ולדעת מה קורה.
"למה לא חיכית לי? למה היית צריכה לעשות את זה ככה? לא טוב לך איתי?" שאל, הקול שלו היה שבור.
"דאגי..." מלמלתי, כאב לי שהא חשב ככה.
"לפחות חשבת עליי כשעשית את זה? כמו שאמרת, שתחשבי עליי לא משנה מה תעשי, אבל לא נראה לי שחשבת עלי באותם רגעים." אמר, רצתי להגיד משהו אבל הגוש שעמד לי בגרון מנע את זה ממני.
"דאגי..." מלמלתי שוב, מנסה לדבר.
"אני לא רוצה לשמוע יותר! אני רוצה שתלכי." אמר.
"אבל אני לא בוגדת בך!" אמרתי לו.
"את יודעת, אחרי מה שסיפרת לי חשבתי שלא תרצי... את יודעת, אבל אני רואה שהתגברת על זה דווקא ממש מהר." אמר לי.
"אתה רוצה להקשיב לי שנייה?" שאלתי.
"אני לא רוצה להקשיב לך! אני לא רוצה לשמוע ממך! אני לא רוצה לראות אותך! אני חשבתי שאת שונה, אבל את בסך הכל כמו כולן." אמר לי.
"דאגי תקשיב לי שנייה, תן לי להסביר." ניסיתי להגיד לו.
"אני לא צריך הסברים, לפחות היית נפרדת ממני לפני, ככה אולי הייתי נפגע פחות, אבל מצד שני, לא ממש אכפת לך כמו שאני רואה." אמר.
"דאגי... בבקשה." אמרתי הדמעות התחילו להצטבר בעיניי.
"אני לא רוצה, פשוט תלכי." אמר לי ופתח את הדלת שלו.
"אבל רק שתדע, שאם אתה תרצה להקשיב ולדעת באמת מה קורה, אתה יודע איפה למצוא אותי." אמרתי לו ויצאתי משם.
'אני לא מאמינה שזה קורה לי!
אוף!
למה זה צריך להיות ככה? למה? והכל בגללו, אני רוצה שימות, שיעלם כבר מהחיים שלי! הוא הורס לי אותם.' חשבתי לעצמי.
הלכתי במהירות הביתה, כשהדמעות זולגות על לחיי.
נכנסתי לבית בסערה כשאני טורקת את הדלת, נשענת עליה ובוכה.
רציתי למות באותו רגע, הרגשתי רע, כאב לי, הייתי עצבנית, עצובה פגועה.
הוא אפילו לא רצה להקשיב לי, לא ישר קפץ למסקנות.
הוא חשב שאני בוגדת בו.
בכיתי, פשוט בכיתי, כמו ילדה קטנה, הרגשתי מטומטמת.
נזכרתי באחת השיחות שלנו כשרק הכרנו.
' "אתה יודע, אתה לא מה שחשבתי שאתה." אמרתי לו.
"מה חשבת שאני?" שאל.
"כשבת דודה שלי הייתה מדברת עליך כל הזמן הייתי אומרת לה תמיד שזה רק מה שרוצים שתדעו, שאולי הם לא כאלה מושלמים ונחמדים וזה רק בגלל התהילה.
שבעצם כל הכוכבים האלה הם סתם שחצנים מגעילים שאכפת להם מעצמם.שהם חושבים שכל העולם חייב להיות לפי התנאים שלהם, פשוט כאלו שלא מכירים במציאות ולא מוכנים להקשיב לאחרים, רק מה שהם רוצים, זה מה שיקרה. בלי לנסות להקשיב." אמרתי לו.
"ואני כזה?" שאל. '
"עכשיו אני יודעת את התשובה האמיתית.
ישבתי ככה על הרצפה הרבה זמן, זה הרגיש כמו נצח.
בסופו של דבר צלצל הטלפון בביתי, קיוויתי שזה דאגי, שרוצה להתנצל ולהקשיב.
"הלו?, עניתי בקול רועד.
"צליל? את עוד פעם בוכה? מה קרה? דיברת עם דאגי? מה הוא אמר? איך הייתה השיחה?" הציפה אותי בשאלות.
"תקשיבי ג'יוו ממש אין לי כוח לדבר עכשיו, ואין לי מצב רוח, נדבר כבר." אמרתי וניתקתי.
ניתקתי את הטלפון, כדי שלא יצלצל, כיביתי את הפלאפון ועליתי לחדרי נכנסת מתחת לשמיכה מנסה להירדם, ואולי להתעורר ולגלות שכל מה שקרה בשבוע וחצי הזה לא קרה בכלל.
בסופו של דבר נרדמתי.
קמתי בוקר כשראשי כואב, וגבי שורף וכל מה שקרה אתמול מכה בי בפתאומיות.
ישר נכנסת לדיכאון וקמתי באי רצון אל עבר האמבטיה.
עשיתי את ענייני הבוקר והלכתי לסלון.
ראיתי מול עיני, בזמן שתיית הקפה בבוקר פתק תלוי על המקרר.
'יום הולדת ליאור J' כתוב באדום על דף.
מיד ירקתי את כל הקפה שהיה בפי החוצה.
"יש לו יום הולדת היום? איך שחכתי?! אני כזאת נוראה! והבטחתי לו להתקשר." אמרתי לעצמי.
ליאור, הוא האח המאומץ שלי, הוא בן 13.
טוב כבר לא, היום הוא בן 14.
אמא שלי אימצה אותו בערך לפני שבע שנים.
כשהייתי בת 16, אמא שלי עובדת עם ילדים במוסד של ילדים יתומים, יום אחד הוא הגיע למוסד, והיא טיפלה בו, היא נקשרה אליו והחליטה לאמץ אותו.
למרות שהוא היה ילד מתבודד ושקט, הוא עדיין כזה, ההורים שלו מתו בתאונת דרכים.
התייחסתי אליו כאילו הוא אח שלי במציאות, כן היה לי קשה כשפתאום הסתובב לו בבית ילד אחר, ילד שקט שלא עושה הרבה רעש ובקושי הרגשנו בו, רק לפני כמה זמן הוא התחיל להשתנות ולהיפתח לאנשים אחרים שהם לא אנחנו, אבל אז עזבתי את הארץ, ועברתי לפה, הוא היה שבור והבטחתי לו שאני אתקשר כל פעם שאוכל.
אבל בזמן האחרון לא יצא לנו כל כך לדבר.
אבל תמיד שמעתי מאמא שהוא מסתדר, ושיש לו חברים.
אני מודה, שמחתי כשהיא סיפרה לי את זה והרגשתי רע כשככה עזבתי אותו.
אני הייתי איתו רוב הזמן ודיברנו הרבה.
אתם בטח תוהים איך לאמא שלי יש כוח לגדל ילד, ואם היא לא מבוגרת וכל זה, אז לא, אמא שלי היא יחסית צעירה, היא הביאה אותי לעולם בגיל 22, ואימצה את ליאור בגיל 35.
עד שהוא בא הייתי בת יחידה.
ואני לא מאמינה ששכחתי את היום הולדת שלו.
מהר מאוד תפסתי את הטלפון שלי וניסיתי להתקשר, אבל שחכתי שניתקתי אותו אתמול בלילה ולכן הייתי צריכה לחבר אותו מחדש, לא היה לי עצבים עכשיו לזה אז פשוט טלפנתי אליו מהנייד.
חיכיתי כמה שניות ואז שמעתי את הקול שלו. (כמובן שיש את הבדלי השעות אבל עדיין אותו היום)
"צליל!" הוא היה מאושר.
"ליאוריק! התגעגעתי! מה שלומך?" שאלתי בחיוך, הייתי שמחה לשמוע אותו מאושר.
"אני עכשיו בסדר, חיכיתי לשיחה ממך." אמר לי.
"אווו, אני מצטערת שלא התקשרתי מוקדם יותר." אמרתי לו.
"זה בסדר." אמר.
"נוו? איך זה להיות בן 14?" שאלתי.
"בסדר, את יודעת. כיתה ח', לא משו." אמר לי.
"אל תדאג, קטן עליך." אמרתי לו.
"כן אהה." אמר לי.
"טוב תקשיב, אני ממש ממש מצטערת שאני לא שם איתך, אני פשוט עדיין לא יכולה לחזור." אמרתי לו.
את כל העניין שקרה עם רון הוא יודע, הוא לא הסכים לעזוב אותי ואפילו ביקש מאמא שלי (שלנו, יותר נכון) לעבור איתי, אבל היא לא יכלה לעזוב אותו.
"אל תדאגי, אני מסתדר, למרות שאני מתגעגע אלייך מאוד, את חסרה פה לכולם." אמר לי.
"אני מתגעגעת אליכם גם! ואתם גם חסרים לי פה מאוד." אמרתי, באמת הם היו חסרים לי, הייתה לי חסרה התמיכה שלהם, וחיבוק החם שלהם, והרגעים שיכלתי לספר הכל בלי לדבר, רק מלהסתכל להם בעיניים, הייתי צריכה אותם כל כך במיוחד עכשיו, כשהכול קורס.
"הספר שלך כבר יצא?" שאל.
"כן! ושמרתי לך אחד, במיוחד, גרסא מיוחדת." אמרתי לו.
"באמת?" שאל.
"אהא!" אמרתי לו.
"רגע, אבל הוא באנגלית נכון?" שאל.
"כן..." אמרתי בקול מצטער.
"לא נורא! תתרגל קצת את האנגלית שלך אם אתה רוצה לטוס אליה, זה לא יזיק." שמעתי את אמא.
"אמא! דיי לצותת לי בשיחות!" שמעתי אותו אומר.
"סליחה, הייתי חייבת לשמוע את הקול של צליל." אמרה.
"אוי, אמא!" אמרתי לה.
"טוב, אני אניח לכם לדבר לבד." אמרה.
"אמא עדיין נשארה אמא." אמר.
"כן, שמתי לב." אמרתי לו.
"מתי אתה טס אלי? ולמה לא סיפרת לי?" שאלתי אותו.
"תכננתי לספר לך, שאני בא לקראת החודש הבא. אבל אני לא יודע אם זה בטוח." אמר.
"אני מאוד אשמח אם תבוא! התגעגעתי נורא!" אמרתי לו.
"אז תגידי לאמא! היא אמרה שהיא לא נותנת לי לבוא אם אני לא מקבל מעל שמונים באנגלית במחצית." אמר.
"קטן עליך, אתה יכול! פשוט תזכור את השיטה שלנו." אמרתי לו.
לי ולו הייתה שיטה סודית לזכור את החומר למבחן, אבל היא סודית, אז אני לא אגלה אותה.
"אני אזכור, בזכותה קיבלתי מאה בהיסטוריה." אמר לי.
"מזל טוב!" אמרתי, היסטוריה היה המקצוע החלש שלו.
"אני מתגעגע." אמר לי בקול עצוב.
"תאמין לי שגם אני." אמרתי לו.
"אני שמח שהתקשרת, עכשיו היום הולדת הזה מושלם!" אמר לי.
"חכה חכה, ברגע שניפגש אני מבטיחה לך אני אעשה לך יום כיף שבחיים לא תשכח." אמרתי לו.
"באמת?" שאל.
"באמת! רק תבוא כבר ללונדון!" אמרתי לו.
"תגידי את זה לאמא." אמר לי.
"אל תדאג לזה, אני אדבר איתה. בינתיים, חברה כבר יש לך?" שאלתי אותו.
"מממ..." מלמל.
"מה אתה ממלמל?" שאלתי.
"אמא קוראת לי, אני חייב לזוז, נדבר כבר." אמר.
"אז נדבר בפעם אחרת?" שאלתי.
"מבטיח." אמר.
"מבטיח בשבועת וניל?" שאלתי אותו.
"מבטיח בשבועת וניל!" אמר לי וצחק.
שבועת וניל זו שבועה שאני והוא המצאנו ביחד באחד הימים, זו סתם שבועה, אנחנו רק קראנו לה בשם אחר.
"ביי, ואני אוהבת אותך." אמרתי לו והוא ניתק.
"אויש ליאורי." אמרתי לו והנחתי את הטלפון על השולחן במטבח.*
ניקיתי את הקפה שהשפרצתי קודם,
השיחה עם ליאור השכיחה ממני לכמה דקות את כל מה שעובר עליי.
אבל עכשיו חזרת להרהר לי במחשבות, חשבתי איך אני אתקן את זה.
מנקודת מבטו של דאגי:
"נוו! דאג! כבר שעה שאני מדבר אליך! מה יש לך? אתה לא עונה!" כעס עליי טום.
"מצטער טום, אני לא ממש מרוכז." אמרתי לו מניח את ראשי על השולחן.
"מה קרה?" שאל.
"זה סתם, במאת סתם, אז על מה דיברת איתי?" שאלתי מנסה להעביר נושא.
"דיברתי איתך על מה שאני מתכנן לעשות לדני על זה שהוא שם לי ג'לי בתור התיק." אמר טום.
"הוא שם לך ג'לי בתוך התיק? " שאלתי.
"זה לא מצחיק!" אמר לי בזעף.
"לא צחקתי." אמרתי לו.
"אני שם לב! מאתמול בבוקר אתה מתנהג כמו זומבי שאכל את השוקולדים המקולקלים של הארי! מה נסגר איתך?" שאל אותי.
"אני וצליל נפרדנו." אמרתי והוא שבדיוק שתה מים ירק הכל עליי.
"אתם מה?!" שאל בשוק.
"איכס! טום! י'חתיכת מגעיל! מה אתה יורק עליי?" שאלתי אותו ופשטתי את חולצתי שהייתי מלאה במים שירק מפיו.
"סליחה, אבל אתם מה?!" שאל שוב בשוק.
"נפרדנו." אמרתי לו.
"למה?" שאל, והמשיך לשתות.
"כי היא בגדה בי." אמרתי, ושוב הוא ירק עליי את המים.
"תגיד מה נסגר איתך? אני לא צריך מקלחת מהרוק שלך!" אמרתי לו.
"סליחה." אמר מושיט לי מגבת כדי להתנקות.
"איך זה קרה?" שאל אותי.
"קבענו להיפגש שלשום, והיא הבריזה לי, היא באה לפה אתמול כדי להסביר וראיתי סימנים של נשיקות על הצוואר שלה, הם נראו דווקא דיי טריים, אז עשיתי אחד ועוד אחד ויצא מה שיצא, חוץ מזה שהרבה ראו גבר אחד נכנס אליה הביתה בזמן שהיינו בסיבוב הופעות." אמרתי לו.
"אני לא מאמין." מלמל טום.
"כן, גם אני לא חשבתי שהיא כזאת." אמרתי.
"לא! אני לא מאמין שחשבת שהיא בוגדת בך!" אמר לי טום.
"מה?" שאלתי.
"איך יכול להיות שהיא תבגוד בך? הרי אתם מאוהבים אחד בשנייה עד מעל לראש, לא עזבתם אחד את השנייה לדקה לפני שנסענו, אין מצב שהיא בגדה בך." אמר.
"אז תסביר את הכל." אמרתי לו.
"אני לא יודע להסביר, אבל מה שבטוח היא לא בגדה בך." אמר.
"טוב, גם אם לא, היא לא אמרה לי אפילו למה היא לא הגיעה, ולמה היא לא דיברה איתי, וחוץ מזה היא הייתה ממש מרוחקת בזמן האחרון, ואני עדיין סבור שהיא בגדה בי." אמרתי לו.
"טוב." אמר.
"עכשיו אני הולך לישון, אל תציקו לי." אמרתי ועליתי לחדרי.
נכנסתי מתחת לשמיכה מהרהר ונרדמתי מהר.
"היי." שמעתי מישהו אומר, ופותח את התריסים בחדרי גורם לאור השמש של הבוקר לחדור לחדר.
"למה לפתוח את התריסים?" שאלתי ממורמר.
"תקשיב, זה לא הולך ככה! אתה מתנהג כמו זומבי!" אמר לי.
"דני, באמת שאין לי כוח, אולי פשוט תיתן לי לישון בשקט?" שאלתי אותו.
"לא! כבר שבוע שאתה קבור בבית! בוא איתנו, צא קצת! תנשום אוויר." אמר.
"אני תמיד נושם אוויר." אמרתי לו.
הוא רק שלח בי מבט מזהיר.
"דיי כבר, עבר נגמר וזהו, אז נפרדתם, זה לא סוף העולם! אני יודע שלא משנה מה תעשה יהיו עוד מיליוני בנות שירצו אותך, פשוט תבחר לך אחת." אמר.
"אבל אני רוצה אותה!" ייללתי כמו ילד קטן שרצה משהו מסוים וקיבל משהו אחר.
"אבל אתה אמרת לי שאתה נפרדת ממנה, אם אתה רוצה אותה למה נפרדת ממנה?" שאל דני.
"כי זה לא הלך." אמרתי.
"נווו... למה אתה לא מספר לי מה קרה באמת?" שאל והציק.
"כי ככה, דיי דני! עזוב אותי כבר!" אמרתי לו וכיסיתי את ראשי עם השמיכה.
"טוב." אמר לי ושמעתי אותו יוצא מהחדר.
הורדתי את השמיכה מראשי והתכופפתי אל מתחת למיטה.
"למה זה צריך לקרות?" שאלתי את התמונה.
זאת תמונה שלי ושלה, מאחד הימים שלנו מחוץ לעיר.
ליטפתי את התמונה ואז שמעתי את הדלת של החדר נפתחת אז החזרתי את התמונה אל מתחת למיטה וכיסיתי את ראשי חזרה בשמיכה.
"דני! לא אמרתי לך ללכת מפה?" שאלתי.
"זה לא דני." שמעתי קול של בחורה.
"ג'יוו?" שאלתי והורדתי את השמיכה מראשי.
"רוצה לספר לי?" שאלה אחרי כמה דקות של שתיקה.
"אין מה לספר." אמרתי.
"אני לא חושבת ככה." אמרה לי והתיישבה לצידי על המיטה.
"אני דווקא כן חושב ככה, מה? צליל לא עדכנה אותך?" שאלתי.
"האמת, שלא, לא דיברתי איתה כל השבוע הזה, כל מה שאני יודעת זה, שהיא לא עונה לטלפונים, הבית שלה סגור כמו מבצר, ואין שום סימן חיים ממנה." אמרה לי.
"יופי לי, למה את מספרת לי את זה?" שאלתי.
"כי חשבתי שאולי תוכל לספר לי מה קרה? אתה האחרון שהיא דיברה איתו." אמרה לי.
"כלום לא קרה, פשוט נפרדנו וזהו." אמרתי.
"למה נפרדתם?" שאלה.
"כי נפרדנו וזהו, למה את חוקרת אותי עכשיו?" שאלתי.
"סליחה." אמרה.
"אבל, אולי תספר לי?" שאלה שוב אחרי שתיקה.
"כי גיליתי שהיא בוגדת בי." אמרתי לה.
"מה זה?!" שאלה בהלם.
"לא ידעת את זה?" שאלתי.
"לא, לא ידעתי! ואני בטוחה שאתה טועה." אמרה.
"איך אני טועה?" שאלתי.
"איך אתה צודק?" שאלה אותי.
"היו לה סימנים כאלו, והיא התחמקה כל הזמן, וראו מישהו שנכנס אליה הביתה בזמן שלא הייתי פה." אמרתי.
ראיתי שהיה לה מבט מוטרד, היא רצתה להגיד משהו אבל לא אמרה.
"למה את מסתירה משהו?" שאלתי.
"אני לא מסתירה כלום." אמרה.
"את יודעת משהו! ואת לא מספרת לי! ג'יוו! מה את מסתירה?" שאלתי בכעס.
"אני לא מסתירה כלום." אמרה.
"את כן. את ידעת שהיא בוגדת בי! ואת לא סיפרת לי! את שיתפת איתה פעולה." אמרתי.
"דאגי תסתום!" צעקה עלי.
"למה? כדי שאני לא אגלה שצדקתי, ואת ידעת, ולא סיפרת לי? ואולי גם..." התחלתי לומר אבל היא סתרה לי והשתיקה אותי.
"למה?" שאלתי מלטף את הלחי שלי.
"היא לא בגדה בך!" אמרה לי בכעס.
"אז תסבירי." אמרתי לה.
"אני... אני.. איך אני אסביר את זה? הבטחתי לה לא לספר, היא תהרוג אותי, אבל זה בשבילה, אני בטוחה שהיא תסלח לי..." מלמלה והתחילה להרהר.
"ג'יוו, מה את לא מספרת לי?" שאלתי.
הערות:
השיחה של צליל וליאור הייתה בעברית, פשוט לא היה לי כוח לסמן את המשפטים בצבע, תסלחו לי נכון?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
השופטות(: