"תראה, אני לא יודעת איך להגיד לך את זה, אבל צליל
התחננה בפניי שאני לא אספר לך." אמרה לי.
"אולי
תספרי כבר וזהו! סול במילא כבר לא מדברת איתי או איתך." אמרתי לה.
"זוכר,
שצליל סיפרה לך על הרון הזה, שהתעלל בה." אמרה.
"כן, נוו... מה הוא קשור?" שאלתי.
"קיצר,
שלושה ימים לפני שבאת הוא חזר, הוא שוב עשה את המעשים שלו בצליל, בגלל זה היא לא
ענתה לטלפונים, בגלל זה במשך כל הזמן הזה עד לפני שבוע, היא הייתה מרוחקת ולא
הראתה שום סימן חיים. עד שהצלחתי לשכנע אותה שתדבר איתך, כי בקושי איתי היא דיברה,
היא הייתה שקועה עמוק בתוך עצמה, בקושי אוכלת או שותה, היא רק בכתה." אמרה
לי.
הייתי בשוק,
איזה מטומטם אני.
"באותו
יום כשקבעתם להיפגש, הוא בא עוד פעם, ושוב הוא התעלל בה, הפעם היא נפצעה, היא רצתה
לדבר איתך באותו לילה, אבל אמרתי לה שתבוא רק למחרת, כי היא צריכה לנוח."
אמרה.
"ואני,
שראיתי את הסימנים חשבתי שהיא בוגדת בי, ולא חשבתי על האפשרות הזאת שהוא חזר...
אני יצאתי דפוק נכון?" שאלתי אותה.
"אני
מפחדת דאגי, באמת שאני מפחדת, דווקא עכשיו, היא הייתה צריכה אותך שתהייה לידה, שתשמור
עליה, שתעזור לה, ודווקא עכשיו החלטת להפעיל את הדמיון העילג שלך ולקבל מסקנות
מוטעות." נזפה בי.
"מה אני
אעשה עכשיו?" שאלתי אותה.
"מה אתה
שואל אותי? היית צריך לעשות את זה ממזמן!" אמרה לי.
הסתכלתי
עליה.
"מה אתה
מסתכל עלי! לך כבר!" צעקה עליי.
"נכון!"
אמרתי ונעלתי נעליים רץ אל הבית שלה.
הבית היה
חשוך מבפנים, והכל היה סגור.
דפקתי על
הדלת, צלצלתי בפעמון, ניסיתי להתקשר, לא הייתה תשובה. הקפתי את הבית דרך הגינה.
ראיתי שחלון
החדר שלה פתוח קצת.
'ננסה, מה
כבר ייקרה?' חשבתי לעצמי.
"צליל!"
צעקתי.
"צליל!
אני יודע שאת שם! תעני לי!" צעקתי שוב- שום תשובה.
מנקודת מבטה
של צליל:
ישבתי בחדר,
על המיטה, עצובה, משהו שהיה כבר סדר יום בשבילי כבר כל השבוע.
חשבתי עליו,
על זה שהוא אפילו לא היה מוכן להקשיב לי, חשבתי על זה שעד שהיה לי את האומץ לבוא
ולדבר איתו, הכל נעלם בשנייה אחת, רציתי לצעק לו, רצתי להגיד לו הכל, אבל המחנק
הזה בגרון, עצר הכל.
איך שפתחתי
את פי כדי לדבר, הרגשתי את הדמעות עולות.
רצתי להתקשר,
אבל פחדתי, רצתי ללכת לדבר איתו, אבל פחדתי לצאת מהבית.
"אני
משתגעת ממך! אתה יודע את זה?" דיברתי לתמונה שלו.
"אתה
אשם! אתה לא נתת לי להסביר! ובגללך, אני יושבת כאן ומדברת לתמונה!" אמרתי.
"למה אתה
לא עונה לי? הא? למה?" שאלתי שוב את התמונה.
"יופי,
עכשיו אני בכלל משתגעת, אני עוד מצפה שהתמונה תענה לי." מלמלתי לעצמי והנחתי
את התמונה במקומה.
"צליל!"
שמעתי את הקול שלו צועק.
"דאגי?"
שאלתי.
"יופי,
עכשיו אני גם מדמיינת את הקול שלו, השתגעתי סופית, אני מרגישה כמו פסיכית, והכל
בגללך!" אמרתי לעצמי והצבעתי על התמונה.
"צליל!
אני יודע שאת שם! תעני לי!" שמעתי שוב.
"דיי
כבר!" אמרתי וכיסיתי את ראשי בכרית.
"צליל!"
שמעתי שוב.
"אני לא
רוצה לשמוע אותך! תלך כבר!" צעקתי לאוויר.
"צליל!
אני רוצה לדבר איתך! הייתי אידיוט! רק תראי לי שאת שומעת אותי!" שמעתי שוב.
"אתה
מוכן להיות יותר בשקט?! אתה עושה לי כאב ראש! חוליגן!" שמעתי את אחד השכנים
צועק.
"רגע!"
מלמלתי.
'אני שומעת
אותו צועק, ואני חושבת שאני מדמיינת, רגע, גם השכן מדמיין אותו?' חשבתי לעצמי.
"אני רק
אבדוק..." מלמלתי.
פתחתי את
החלון שהיה פתוח קצת.
הוצאתי את
ראשי ממנו והצצתי למטה, לכיוון הגינה.
הוא עמד שם,
עם ידיים בכיסים מנסה להתחמם, היה מאוד קר, 'וואו, איזה קור! טוב שהכל סגור.'
חשבתי לעצמי.
"אני
מדמיינת?" שאלתי את עצמי.
"צליל!
אז כן שמעת אותי! בבקשה אפשר אולי לדבר? אני הייתי אידיוט! אני רוצה לתקן!"
הוא אמר.
"שנייה."
אמרתי ורצתי אל עבר הדלת, פתחתי אותה ויצאתי לגינה.
"צליל..."
הוא מלמל.
רצתי אליו
וקפצתי עליו בחיבוק "התגעגעתי." לחשתי לו.
"אני
אידיוט! אני כל כך מצטער!" אמר לי מחזק את חיבוקו.
היה משב רוח
קריר, והפיג'מה הדקה שלבשתי לא ממש חיממה אותי.
"קר
לך?" שאל אותי.
"קצת."
עניתי.
הוא לא אמר
מילה, רק עטף אותי בזרועותיו וחיבק אותי חזק.
"אולי
ניכנס פנימה?" שאלתי אותו.
"עדיף
כדי שלא תצטנני." אמר לי ונכנסנו לביתי, אין רק הוא יכול להגיד את זה בזמן
שגם הוא עלול להצטנן בעצמו.
הלכתי למטבח
וחיממתי את המים לקפה.
בדיוק
כשלחצתי על הכפתור התחיל לרדת גשם חזק בחוץ.
"מזל
שנכנסנו פנימה הא?" שאל דאגי.
"כן..."
מלמלתי.
המילים שלו,
מאותו יום הדהדו לי בראש.
' "אני
לא רוצה לשמוע יותר! אני רוצה שתלכי." אמר.
"אבל
אני לא בוגדת בך!" אמרתי לו.
"את
יודעת, אחרי מה שסיפרת לי חשבתי שלא תרצי... את יודעת, אבל אני רואה שהתגברת על זה
דווקא ממש מהר." אמר לי.
"אתה
רוצה להקשיב לי שנייה?" שאלתי.
"אני
לא רוצה להקשיב לך! אני לא רוצה לשמוע ממך! אני לא רוצה לראות אותך! אני חשבתי שאת
שונה, אבל את בסך הכל כמו כולן." אמר לי.
"דאגי
תקשיב לי שנייה, תן לי להסביר." ניסיתי להגיד לו. '
' "אני
רוצה שתלכי." אמר. '
"למה?"
שאלתי אותו בקול שבור, מנסה לעצור את גוש הדמעות שעלה בגרוני.
"אני
מצטער! את לא יודעת כמה אני מצטער! על הכל! על כל מה שאמרתי! אני אידיוט! מטומטם!
מפגר! טיפש! אני כל כך מצטער!" אמר לי.
"איך
חשבת בכלל שאני בוגדת בך?" שאלתי אותו.
"אני לא
יודע." אמר.
"אפילו
לא נתת לי להסביר!" אמרתי לו.
הוא התקרב
אליי, מלטף את הלחי שלי.
"את
תסלחי לי?" שאל בקול שבור.
התרחקתי
ממנו.
"צליל..."
מלמל.
הסתכלתי
עליו, ראיתי כמה הוא שבור, הוא באמת התחרט, הסתכלתי לתוך עיניו, הן היו אדומות
ונפוחות.
התקרבתי אליו
מחבקת אותו חזק.
"אבל
בחיים שלך, אל תחשוב שאני בוגדת בך." אמרתי לו.
"אני לא
אחשוב, אני מבטיח!" אמר, "את הרי רואה מה קורה כשאני חושב, זה לא עושה
לי טוב, את החשיבה אני אשאיר לאנשים אחרים."
"איך
בכלל החלטת לבוא לפה? מה גרם לזה?" שאלתי.
"ג'יוו
סיפרה לי על המקרה עם הרון הזה." אמר.
"והיא
עכשיו יושבת בבית עם ייסורי מצפון על זה שהפרה את ההבטחה שלה וסיפרה לי למרות
שביקשת שלא תעשה את זה." אמר.
"אם היא
לא הייתה עושה את זה, עוד היו שולחים אותי למוסד של משוגעים." אמרתי.
"גם אם
כן, הייתי בא אחרייך." אמר לי.
"אני
אוהבת אותך." אמרתי לו מנשקת אותו.
"גם אני
אוהב אותך." הוא אמר לי.
הכנתי לנו
קפה וישבנו לשתות אותו.
דיברנו גם על
כל מה שהיה בחודשים האלו שלא היינו ביחד.
צחקנו,
דיברנו ובעיקר השלמנו את הכל.
"אז מה
זה אומר?" שאלתי אותו.
"זה
אומר, שעכשיו, אני לא עוזב אותך יותר!" אמר לי מנשק אותי.
"לא
משנה מה?" שאלתי אותו.
"לא
משנה מה." אמר לי.
"אני
אוהבת אותך!" אמרתי לו.
"גם אני
אוהב אותך." אמר לי.
"שנייה,
אני צריכה להודות למישהי מיוחדת." אמרתי לו ולקחתי את הפלאפון שלי.
הדלקתי אותו
והתקשרתי לג'יוו.
"תודה!
פשוט תודה! אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך." אמרתי כשענתה.
"צליל?
זאת את? רגע, את צוחקת? עזבי צוחקת, את מדברת!" אמרה מאושרת.
"כן
ג'יוו, והכל בזכותך!" אמרתי לה.
"מה
קרה? דיברת עם דאגי? חזרתם?" שאלה.
"אהא...
תודה ג'יוו." אמרתי לה.
"את
סולחת לי שסיפרתי לו." שאלה.
"כן, רק
בזכות זה אנחנו ביחד." אמרתי לה.
"אווו..."
מלמלה.
"טוב,
ג'יוו, אני לא רוצה להפריע לך, ואני לא רוצה לייבש אותו, אז נדבר כבר?"
שאלתי.
"כן."
ענתה וניתקנו את השיחה.
"דיברת
איתה?" שאל דאגי כשהתיישבתי לידו על הספה.
"כן."
עניתי לו.
"אני כל
כך מצטער." אמר לי שוב, בפעם האלף.
"תפסיק
להצטער, זהו עבר ונגמר. עכשיו הכל אחרת, זה כבר מאחורינו." אמרתי לו.
"טוב."
ענה לי וחיבק אותי.
הייתה שתיקה.
אבל הפעם
השתיקה הייתה שתיקה נעימה כזאת, מרגיעה.
"צליל?"
שמעתי את הקול הרך שלו.
"מממ...?"
מלמלתי.
"את
בסדר?" שאל, היה לו מבט מודאג.
"כן,
למה?" שאלתי.
"נרדמנו,
ואז אני חושב שהיה לך סיוט, את מלמלת דברים ובכית אני חושב." אמר.
"אוו...
אני לא זוכרת." אמרתי.
"אוו...
אז הכל בסדר, דאגתי." אמר לי וחיבק אותי.
חיבקתי אותו
חזרה והנחתי את ראשי על חזו.
שמעתי את
פעימות ליבו.
"על מה
אתה חושב?" שאלתי אותו אחרי שתיקה.
"על
הכל." אמר לי בפשטות.
"ואת?"
שאל אותי.
"מממ...
אני כבר לא יודעת מה לחשוב." אמרתי לו.
"מה זאת
אומרת?" שאל.
"הכל
קורה בבת אחת." אמרתי לו.
"רוצה
לשתף אותי?" שאל.
"אני לא
רוצה להעמיס עלייך, גם ככה יש לך מלא בלגן על הראש." אמרתי לו.
"את
רומזת שהשיער שלי נראה לא טוב?" שאל.
"נוו...
באמת, אתה הבנת למה התכוונתי." אמרתי לו מגחכת.
"אני
יודע, רק ניסיתי לגרום לך לחייך." אמר.
"ובזה
הצלחת." אמרתי ונשקתי לו נשיקה על השפתיים.
"אני
עדיין לא מאמין שהרון הזה בא לפה ועוד העז להתקרב אלייך." אמר לי.
"אני
עדיין לא מאמינה שנתנו לו לצאת ככה." אמרתי לו.
"אולי
תבררי עם אמא שלך עליו?" שאל דאגי.
"עם אמא
שלי? אתה נורמאלי, אני רק אזכיר את השם לו היא תיכנס לפרנויות ותלחץ." אמרתי
לו.
"מממ...
אז מה תעשי?" שאל.
"אולי
אני אתקשר לאבא שלי?" שאלתי.
"אני
חושב שזה יהיה יותר גרוע מלהתקשר לאמא שלך." אמר דאגי, משהו בקול שלו השתנה.
"כן,
אבא שלי יהיה מסוגל לבוא עד לפה כדי לקחת אותי, רק בשביל להיות רחוקה ממנו."
אמרתי.
"אוו...
סליחה, לא התכוונתי להיכנס לנושא הזה." אמרתי מתנצלת.
"אין לך
על מה." אמר.
"יש לי,
אני מצטערת, בוא נדבר על משהו אחר." אמרתי לו מנסה להעביר נושא.
"מה עם
אח שלך?" שאל דאגי.
"הוא
בסדר." אמרתי לו.
"יצא
לכם לדבר?" שאל.
"כן, לפני
שבוע." אמרתי לו.
"לפני
שבוע?" שאל.
"כן,
הייתה לו יום הולדת אתמול." אמרתי.
"אוו..."
מלמל.
"עם כבר
מדברים על יום הולדת, למישהי יש יום הולדת עוד שלושה שבועות." אמר לי.
"אל
תזכיר לי!" אמרתי לו.
"למה?"
שאל.
"כי אמא
שלי תחרפן אותי עם זה." אמרתי לו.
"מה היא
תעשה?" שאל.
"היא
תרצה שאני אבוא לארץ, או שהיא תבוא לפה או שאני לא יודעת מה, היא מסוגלת להרבה
דברים, היא קצת משוגעת." אמרתי.
"טוב,
את הבת שלה, במי היא תשקיע אם לא בך?" שאל.
"בליאור!
מסכן, הוא גם ככה בודד, עכשיו כשאני לא שם, אולי הוא יוכל לקבל יותר חיבה ואהבה
ממה שהוא קיבל עד עכשיו." אמרתי לו.
"אני
חושב שהוא מקבל את החיבה והאהבה שהוא צריך, עצם זה שאמא שלך אימצה אותו בטוח שינה
אותו." אמר דאגי.
"אני
שמחה שיכלנו לעזור לו." אמרתי.
"אוף...
אני כל כך מתגעגעת אליו, אני אפילו לא יודעת איך הוא נראה, עברה שנה מאז הפעם
האחרונה שראיתי אותו." אמרתי לו.
"לכי
תדעי אולי תראי אותו בקרוב." אמר דאגי.
"אני לא
חושבת." אמרתי לו והוא חיבק אותי.
דאגי:
' אני יודע
מה אני אעשה לה ביום הולדת.' חשבתי לעצמי אחרי שחיבקתי אותה וחיוך זומם עלה על
פניי.
"למה
אתה מחייך ככה?" שאלה אותי.
"איך
ככה?" שאלתי אותה בתמימות.
"ככה,
אתה זומם משהו נכון?" שאלה.
"לא מה
פתאום, אני פשוט מחייך כי אני מאושר." אמרתי ונשקתי לה במצח.
"אתה
בטוח?" שאלה.
"אני
בטוח, מה את לא רוצה שאני אהיה מאושר?" שאלתי.
"אני
רוצה שתהיה מאושר." אמרה ובזה נחתמה השיחה.
()
כעבור שבוע,
מנקודת מבטה של צליל:
"צליל! צליל,
צליל, צליל, צליל, צליל!" שמעתי צעקות והתעוררתי.
"מממ...?"
מלמלתי כשאני עוד חצי ישנה.
"צליל!"
ג'יוואנה עמדה בפתח החדר ועל פניה היה מבט לחוץ.
"מה את
צועקת ככה על הבוקר?" שאלתי אותה.
"את עוד
לא ערה?" שאלה אותי.
"לא,
הערת אותי." אמרתי לה, רומזת לה.
"לא
נורא, תקשיבי." אמרה והתקרבה אלי.
"ג'יוו,
איפה דאגי?" שאלתי אותה.
"הא,
טום לקח אותו למקום כלשהו." היא אמרה.
"למה
הוא לא העיר אותי?" שאלתי אותה.
"כי הם
יצאו הרגע, כנראה שגם הוא קם לפני כמה דקות." אמרה.
"אוו..."
אמרתי ויצאתי מהמיטה.
"יאללה,
תתארגני." אמרה לי.
"מה
להתארגן? הרגע קמתי." אמרתי לה.
"אז
יאללה, לקום!" אמרה ג'יוו ודחפה אותי לכיוון המקלחת.
"טוב,
בסדר." אמרתי ונכנסתי למקלחת.
אחרי שיצאתי
ג'יוו חיכתה לי בסלון.
"למה את
כל כך לחוצה?" שאלתי אותה.
"דאגי
לא סיפר לך?" שאלה.
"שחכת?
טום לקח אותו בבוקר ואני אפילו לא הספקתי להגיד לו שלום." אמרתי ובדיוק באותו
רגע דאגי וטום נכנסו לדירה.
"דאגי."
אמרתי.
"שיהיו
לך חיים ארוכים." אמרה ג'יוו.
"למה?
אתן ריכלתן עליי?" שאל.
"כן,
אבל רק דברים טובים." אמרתי לו.
"אני
שמח." אמר ונשק לי נשיקה בפה.
"לאן
נעלמת הבוקר?" שאלתי אותו.
"טום
החליט לקחת אותי מפה." אמר.
"כי
קמתי ורק ג'יוו הייתה פה, יותר נכון ג'יוו העירה אותי." אמרתי לו.
"אני
מצטער." אמר וחיבק אותי.
"תגיד
דאגי למה לא סיפרת לה?" שאלה ג'יוו.
"לספר
לה מה?" שאל דאגי.
"תגיד
אתה דפוק?! שחכת שבעוד שלושה ימים אנחנו אמורים להופיע באירוע הזה של האנשים האלה,
במקום ההוא?" שאל טום.
"גם ממש
הבנתי מה אמרת." אמר דאגי.
"נוו...
האירוע הזה, של החברה הזאת של הממ... נראה לי זה נעליים?" שאל והסתכל על
ג'יוו.
"מה אתה
מסתכל עליי? אתה דיברת איתם! לא אני." אמרה.
"שחכתי
איזו חברה זאת." אמר טום.
"לא
נורא עכשיו." אמרה ג'יוו.
"אבל
איך שחכת להגיד לה?" שאל טום את דאגי.
"פרח לי
מהראש." אמר דאגי.
"שזה לא
ייקרה עוד פעם." אמר לו טום בנזיפה.
"מישהו
מוכן להסביר לי מה הולך כאן?" שאלתי.
"אה,
כן, בטח!" אמר טום.
"תראי,
הזמינו אותנו לנגן באיזה אירוע של איזושהי חברה שכרגע אני לא זוכר איזו." אמר
לי.
"כן...
ו...?" שאלתי.
"דאגי
היה אמור להודיע לך שאת באה איתו." אמר טום.
"כן,
אבל הוא לא הודיע לך, וממחר אנחנו צריכים כבר ללכת לשם לעשות חזרות על כל הדברים,
כי זה אירוע גדול וחשוב." אמר טום.
"תגיד
זה לא במקרה האירוע של החברה "*Neverland" שחוגגת חמישים שנה
להיווסדותה?" שאלתי אותו.
"כן, מה
דאגי בסוף כן סיפר לך?" שאל טום.
"לא! זה
כתוב בכל העיתונים." אמרתי לו והראיתי לו את העיתון שהיה מונח על השולחן
בסלון.
"אויש!
אסור לנו לפשל." אמר טום ונלחץ.
"תירגע,
אנחנו נהייה מעולים, כרגיל." אמר לו דאגי.
"כן
אה.." מלמל טום.
"מה זאת
אומרת כרגיל? שחכת איזה פאדיחות הארי עשה לנו כשהופענו ביום הולדת של הילד ההוא..
השוויצר ההוא... נוו... איך קראו לו? אה! אשטון! כשהארי זרק לו זית אכול לכוס
ואשטון נחנק מזה." אמר טום.
"חבל
שהוא לא מת! הגיע לו לשוויצר הזה! מה נראה לו?" אמר דאגי.
"דאגי!
הוא לא עשה לך כלום." אמר טום.
"הוא
כן! הוא לקח לי את הבת זוג!" אמר דאגי.
"היא
במילא לא רצתה אותך." אמר טום.
"כולן
רוצות אותי." אמר דאגי.
"וואי,
אתה ממש צנוע אמרו לך?" שאלה ג'יוו.
"כן,
הרבה פעמים." אמר דאגי בחיוך טיפשי.
"טוב,
קיצר צליל, את הבת זוג של דאגי, ודאגי נראה לי שאתה תצטרך לסבול באירוע הזה."
אמר טום.
"למה?"
שאל דאגי.
"אני לא
אוהב לסבול." הוסיף.
"כי
צריך לבוא בלבוש רשמי, זאת אומרת, חליפות וכאלה." אמר טום.
"אני
שונא חליפות!" ילל דאגי.
"אני
ראיתי תמונות שלך בחליפות ונראית מעולה." אמרתי לו.
"שיניתי
את דעתי, אני אוהב חליפות." אמר דאגי וצחקנו.
"יופי,
אז צליל, בואי אנחנו הולכות." אמר ג'יוו ומשכה בידי.
"מה?
לאן?" שאלתי אותה.
"ללכת
לקניות." אמרה לי.
"מה
קניות? לא קניות! אני שונאת קניות!" אמרתי לה נמנעת משתחררת מאחיזתה ורצה אל
דאגי מחבקת אותו בפחד.
הוא חיבק
אותי כאילו מגן עליי מפניה.
"נוו, צליל!
איך זה יכול להיות? את בחורה, אמורה להיות לך אהדה בלתי מוסברת לקניות." אמרה
לי ג'יוו.
"אז אני
חייזרית! אני לא סובלת קניות, אני לא אוהבת ללכת לחניות ולהסתובב שעות על גבי שעות
עד שיכאבו הרגליים ולעמוד שעה בחנות עד שמוצאים משו שמוצא חן בעינינו. זה תמיד
הרתיע אני מעדיפה עם כבר קניות אז לחנויות הספרים." אמרתי.
"אם
תבואי איתי, אני מבטיחה לך נעצור בחנות הספרים." אמרה לי מתחננת.
"ואת
מבטיחה גם שלא תכריחי אותי להסתובב שעות? ולא לגרום לכך שהרגליים שלי יכאבו?"
שאלתי אותה.
"אני
מבטיחה! רק בואי כבר." אמרה לי.
"טוב."
אמרתי לה.
"אני רק
אחליף בגדים, כי אם לא שמת לב אני עדיין בפיג'מה." אמרתי לה.
"אי
בעיה." אמרה לי והלכתי לחדרו של דאגי להחליף בגדים.
"יצאנו?"
שאלה אותי ג'יוו כשנעמדתי מולה.
"כן."
עניתי לה.
"תחזרו
מהר." אמר דאגי.
"למה?"
שאלה ג'יוו.
"כי אני
לא רוצה להיות פה לבד עם טום." אמר דאגי.
"היי!"
מחה טום.
"אל תיעלב."
אמר דאגי.
"טוב."
אמר טום.
"אנחנו
יוצאות, נשתדל לחזור מהר." אמרה ג'יוו.
"טוב."
אמר דאגי ונשקתי לו נשיקה.
אני וג'יוו
יצאנו מהבית של דאגי ונכנסנו למכונית שלה.
אחרי שלוש
שעות של חיפושים אחרי שמלה שג'יוו רצתה ואחרי מיליון חנויות שעברנו נעצרנו על
ספסל.
"הבטחת
שזה יהיה קצר." רטנתי.
"תהיי
בשקט, אל תתלונני, רק תחשבי כמה דאגי יהיה מאושר כשיראה אותך בשמלה שקנית."
אמרה.
"אבל
כואבות לי הרגליים." התלוננתי.
"שקט!"
נזפה בי.
"צליל!"
פלטה צווחה מפיה לאחר כמה דקות.
"מה
קרה?" שאלתי במהירות.
"הנה
היא!" אמרה לי והצביעה לכיוון כלשהו.
הסתכלתי
לכיוון שהיא הצביעה עליו, ראיתי שהיא מצביעה על חלון ראווה שהיה מולנו.
בחלון הייתה שמלה,
אבל לא רגילה, אלא שמלה ממש יפה, כמו של הנסיכות בסרטים.
"היא
ממש יפה." אמרתי.
"נכון?"
שאלה ג'יוו.
"אהא."
עניתי לה.
"בואי."
אמרה לי ומשכה בידי.
"מה?"
שאלתי אותה.
"אני
קונה אותה!" אמרה ג'יוו ונכנסה לחנות.
"שלום."
אמרה בחיוך גדול למוכרת.
"שלום,
במה אוכל לעזור?" שאלה אותה.
"אני
רוצה את השמלה שיש בתצוגה." אמרה לה ג'יוו.
"איימי!
יש לנו עוד מהשמלה שבתצוגה?" צעקה המוכרת לאחד העובדות.
"כן!
אני אביא לך." אמרה העובדת.
"אתן
יכולות לשבת שם בינתיים." אמרה והצביעה על ספות שהיו שם.
אני וג'יוו
הלכנו להתיישב על אחת הספות.
"אני
מקווה שיש במידה שלי." אמרה ג'יוו.
"אני לא
אתפלא אם היא תהייה גדולה עלייך." אמרתי לה.
"למה?"
שאלה ג'יוו.
"תראי
אותך! את נראית כמו מקל!" אמרתי לה.
"מי
שמדברת." אמרה לי.
"אני
נראית כמו מקל? דווקא עליתי במשקל בחודש האחרון." אמרתי לה.
"מזל
טוב." אמרה ג'יוו.
"הנה
השמלה שלך." אמרה אותה איימי שהמוכרת בכניסה קראה לה.
"תודה."
אמרה לה ג'יוו ונכנסה לתא מדידה קרוב.
"אתן
צריכות עוד עזרה?" שאלה בחיוך.
"ממ...
אני לא חושבת." אמרתי לה.
"רגע!
את מוכרת לי!" אמרה האיימי הזאת.
"את
הבחורה ההיא שדאגי פוינטר יוצא איתה לא?" שאלה אותי.
"ממ...
כן..." מלמלתי.
"את צליל
קרן, את כתבת את 'רגע קל, רגע קשה' יש לציין אני חולה על הספר שלך." אמרה
איימי.
"באמת?
תודה, כיף לשמוע." אמרתי לה.
"צליל,
מה את חושבת?" שאלה אותי ג'יוו ויצאה מתא המדידה.
היא הייתה לבושה בשמלה מהתצוגה (לא אותה אחת,
פשוט שמלה דומה).
היא נראתה
מדהים.
"את
נראית כמו נסיכה מהסרטים." אמרתי לה.
"באמת?
את חושבת?" שאלה.
"מה זאת
אומרת חושבת? אני בטוחה." אמרתי לה.
"את
חושבת שטום יאהב אותה?" שאלה.
"אני
בטוחה." אמרתי לה.
"אז
אני לוקחת אותה." אמרה.
"אני רק
אוריד אותה ממני." אמרה ונכנסה שוב לתא.
"תגידי,
זו תהיה בקשה גדולה מידי אם אני אבקש שתחתמי לי על הספר?" שאל אותי איימי,
היא עדיין עמדה שם.
"לא! מה
פתאום." אמרתי לה.
"אוקיי,
אז אני רק אביא אותו." אמרה ונעלמה.
"מה?
איפה המוכרת ההיא?" שאלה ג'יוו.
"היא
רצתה חתימה על הספר שלה, אז היא הלכה להביא אותו." אמרתי.
"הנה."
אמרה ובאה מאחוריי.
היא הגישה לי
עט.
' לאיימי,
שתיהני
מהקריאה ותמשיכי לקרוא תמיד.
צליל קרן. ' כתבתי לה וחתמתי.
"יאא!
תודה רבה." אמרה בחיוך.
"אין
בעד מה." אמרתי לה.
"טוב,
ממ... אני לוקחת את השמלה הזו." אמרה לה ג'יוו.
"בואי."
אמרה איימי ונכנס אל מאחורי הקופה.
ג'יוו שילמה
על השמלה ויצאנו.
"עכשיו
אפשר לחזור לבנים?" שאלתי אותה.
"כן, רק
בואי נעבור קודם במקום כלשהו טוב?" שאלה אותי.
"אין
בעיה." אמרתי לה ונסענו.
הגענו
למאפייה קטנה בקצה העיר.
"היי
קייל." אמרה ג'יוו בחיוך כשנכנסנו למאפייה.
"ג'יוו?!
כמה טוב לראות אותך! את הרגיל?" שאלה אותה המוכרת שעמדה מאחורי הדלפק.
"כן."
אמרה ג'יוו.
היא הייתה
מבוגרת, ושמנמנה מעט.
"הנה, תיהני."
אמרה לה המוכרת, ג'יוו שילמה ויצאנו.
"פיצוי
לטום על שנטשתי אותו להרבה זמן." אמרה לי.
"אוו..."
מלמלתי בהבנה ונסענו חזרה לבית של דאגי.
"צליל!"
דאגי אמר באושר וקפץ עלי בחיבוק.
"תודה
רבה! הצלת אותי!" אמר לי באוזן מחבק אותי.
"דאגי!
אוויר!" ניסיתי להגיד לו.
"נכון!
נכון!" אמר ושחרר את חיבוקו.
"מה קרה
שאתה כל כך שמח לראות אותי?" שאלתי אותו.
"טום
רצה לעשות ניסויים על הלטאות שלי." אמר לי.
"אויי."
אמרתי לו.
"כן,
למזלי הגעתן ועכשיו הוא לא יכול." אמר.
"לא
רציתי להתעלל בהן! רק רציתי לטפל בהן! תסתכל עליהן הן קרות כאלו! והן
חיוורות!" אמר טום.
"הן
לטאות טום! ל-ט-א-ו-ת! הן אמורות להיות קרות, הן בעלות דם קר! הן חיוורות כי זה
הצבע שלהן! תגידי לי לא למדת כלום בבצפר?" שאלה ג'יוו.
"אני לא
אהבתי את שיעורי מדעים." אמר טום.
"שמים
לב." אמר דאגי וחיבק את זוקי שחטף מידיו של טום.
"טוב,
בסדר, לא צריך להרוג אותי." מלמל טום.
"אף אחד
לא רצה להרוג אותך." אמרה ג'יוו.
"ככה את
חושבת." אמר דאגי ושלח לטום מבט מלחיץ.
"טוב,
אז אולי לא נהפוך את המקום לשדה קרב?" שאלתי אותם כאשר טום החזיר לדאגי מבט
מלחיץ בתגובה וזה נראה כאילו הם עוד שנייה קופצים אחד על השני.
"בסדר."
מלמל דאגי והניח את זוקי בכלוב שלה.
"אז...
חזרתן דווקא מהר." אמר טום.
"זה היה
מהר? כואבות לי הרגליים." אמרתי לו.
"יחסית
לג'יוו זה מהר. תאמיני לי." אמר טום.
"טוב."
אמרתי לו.
"כן,
מצאתי את מה שחיפשתי." אמרה ג'יוו.
"מה
מצאת? מה חיפשת? תראי לנו." אמר טום.
"אין
בעיה, אולי גם צליל תוכל להראות לכם מה שהיא מצאה." אמרה ג'יוו.
"מה?
לא! לא! בשום פנים ואופן!" אמרתי לה מתנגדת.
"למה?"
שאל דאגי.
"ככה!"
אמרתי בהחלטיות.
"חכו
שנייה." אמרה ג'יוו ומשכה אותי בידי אל עבר המטבח.
"למה?"
שאלה אותי.
"ככה!
אני לא לובשת את זה עכשיו, אני אלבש את זה רק בערב." אמרתי לה.
"למה?"
שאלה.
"כי אני
רוצה להפתיע את דאגי." אמרתי לה.
"טוב."
אמרה.
"אז גם
אני אפתיע את טום." אמרה לי.
"תעשי
מה שבא לך." אמרתי לה.
"טוב, נראה
לי ייבשנו אותם." אמרה לי.
"כן,
טיפונת." אמרתי לה וחזרנו אליהם.
"חזרנו."
אמרה ג'יוו והתיישבנו לידם.
"למה
אתן לא מראות לנו מה קניתן?" שאל טום.
"הפתעה."
אמרה ג'יוו.
"אז
אולי תקדימו אותה?" שאל דאגי.
"אבל אם
נעשה ככה, היא לא תהייה הפתעה." אמרתי לו.
"אבל,
אבל..." מלמל.
"ששש..."
אמרתי לו.
"טום!
היא השהשה אותי!" ילל דאגי.
"אתה
מייל יותר מהחתול שלי! תפסיק כבר." אמר טום.
"הוא
ממש לא מיילל יותר מהחתול הדפוק שלך!" אמרתי לו.
"רואה!"
אמר דאגי וחיבק אותי.
"איך את
יודעת?" שאל טום.
"כשטסתם,
החתול הדפוק שלך עלה על הארון בחדר ולא הסכים לרדת ורק יילל! במשך איזה שעתיים
נראה לי!" אמרה ג'יוו.
"אבל
הוא חתול." אמר דאגי.
"החתול
הזה פגום, מסתבר שיש לו פחד גבהים." אמרה ג'יוו.
"החתול
שלי לא פגום. הוא מיוחד." אמר טום.
"הוא
פגום." אמרנו לו ביחד.
"אני
חולק על דעתכם." אמר טום.
"מה
שתגיד." אמר דאגי.
ישבנו ככה
מדברים וצוחקים עוד כמה דקות.
"ג'יוו,
אולי נלך?" שאל טום.
"למה?"
שאלה ג'יוו.
"כי אני
עייף, ואני עוד שנייה נרדם פה." אמר טום.
"מממ...
טוב." אמרה ג'יוו.
"אז אתם
הולכים?" שאל דאגי.
"כן."
ענתה ג'יוו.
"ביי."
אמרתי לה וחיבקתי אותה.
"ביי."
אמרה.
נפרדנו מהם
והם יצאו.
"אז...
מה דעתך להראות לי מה קנית?" שאל דאגי.
"אמרתי
לך שזאת הפתעה לא?" שאלתי אותו.
"אבל
תראי! אני כל כך חמוד! את לא יכולה לסרב לי." אמר ועשה פרצוף חמוד.
"לא!"
אמרתי בהחלטיות.
"את
רעה!" אמר דאגי.
"ועל זה
אני פוצח בקרב דיגדוגים!" אמר וקפץ עליי מדגדג אותי.
"דאגי!
נוו... דאגי... אנ... אני... אני לא מצליחה לנשום! " ניסיתי להגיד לו.
"לא! זה
לא יעזור לך." אמר והמשיך לדגדג אותי.
"דאגי!"
צעקתי עליו.
"מה?"
שאל ועצר.
"אהא!
עכשיו תורי להתעלל בך!" אמרתי וקפצתי עליו בדיגדוגים.
"לא את
לא!"אמר דאגי והחזיר לי בדיגדוגים.
"דיי! דיי!
הפסקת אש." אמרתי לו והפסקתי לדגדג אותו.
"טוב,
באמת כבר כואבת לי הבטן מלצחוק." אמר.
"פיו."
נאנחתי.
"עכשיו
את מוכנה להראות לי מה קנית?" שאל דאגי.
"אתה לא
מוותר הא?" שאלתי אותו.
"לא."
אמר.
"גם אני
לא אוותר!" אמרתי לו מוציאה לו לשון.
"את
בטוחה?" שאל דאגי.
"אני
בטוחה." אמרתי.
"אז אני
אלך לראות לבד." אמר לי וקם מהספה.
"אתה
תהרוס לעצמך את ההפתעה." אמרתי לו.
"אבל
אני רוצה לראות!" אמר בעקשנות כמו ילד קטן.
"אמרתי
לך כבר שאת חמוד כשאתה נהייה עקשן?" שאלתי אותו.
"לא."
אמר דאגי.
"אז אתה
חמוד כשאתה עקשן." אמרתי לו.
"תודה."
אמר בחיוך.
"בבקשה."
אמרתי לו.
"אז...
מה את אומרת שנלך לישון?" שאל דאגי.
"מממ...
עכשיו?" שאלתי אותו.
"כן, את
יודעת, תמיד אפשר גם לפרוש לסרט..." הציע.
"בוא
נלך על סרט." אמרתי לו.
"בשמחה."
אמר והתקדם אל עבר ארון הסרטים.
"מה
נראה?" שאלתי אותו.
"מממ...
מה מתאים לך?" שאל והראה לי כמה סרטים.
"את
זה." אמרתי והצבעתי על אחד מהסרטים.
"בחירה
מעולה." אמר דאגי והכניס את הדיסק ל- D.V.D.
הוא התיישב
לידי וצפינו בסרט.
"אני לא
מאמינה שהוא מת!" ייללתי.
"תירגעי,
זה כולה סרט." אמר לי דאגי מלטף את גבי.
"אבל
הוא מת!" אמרתי לו.
"אבל
למה את בוכה?" שאל.
"כי זה
סרט עצוב! אני שונאת שהדמות הראשית מתה." אמרתי לו.
"את לא
צריכה לבכות בגללו! את לא צריכה לבכות בכלל, יותר יפה לך חיוך." אמר לי.
"זה לא
עוזר לי! הוא מת." אמרתי.
"למה את
בוכה עליו בכלל?" שאל דאגי.
"כי הוא
חתיך! הוא לא אמור למות! החתיכים אמורים לחיות, למרות זאת האח שלו, זה שהרג אותו
אמור למות, הוא מכוער." אמרתי לו.
"היי!"
מחה דאגי.
"אל תיעלב
לי פה!" אמרתי לו.
"אני
יותר חתיך?" שאל דאגי.
"אתה
הכי חתיך שיש ." אמרתי לו.
"אני
יודע." אמר.
"אאוץ'..."
מלמל לאחר שנתתי לו כאפה בראש.
"אתה
תתמודד..." אמרתי לו.
שמענו יללה.
"דאגי,
אני עוד אסכים בסוף עם טום." אמרתי לו.
"למה?"
שאל.
"למה
אתה מיילל כמו חתול?" שאלתי.
"הפעם
זה לא אני." אמר לי.
"אז מה
זה היה?" שאלתי אותו
"אני לא
יודע." אמר.
"זה
נשמע כמו יללה." אמרתי.
שמענו את זה
עוד פעם.
"זה לא
מהחתול שלי." אמר דאגי.
"אז
מאיפה זה בא?" שאלתי .
"אני לא
יודע." אמר.
שמענו את
היללות עוד פעם.
"אולי
נבדק בחוץ?" שאלתי וקמתי מהספה.
"לא
ולא! ואם יש לו כלבת?" שאל דאגי.
"ואם זה
חתול מסכן, שזקוק למעט אהבה וחום?" שאלתי אותו.
"הוא
יכול להיות מסוכן." אמר דאגי.
"אבל
תראה איזה קור בחוץ! ויורד גשם! אתה באמת תיתן לזה שהוא יקפא מקור ועלול למות
מזה?" שאלתי אותו.
"ממ..."
מלמל.
"ואם
אחת החיות שלך הייתה בחוץ? היית נותן שזה ייקרה?" שאלתי אותו.
"ברור
שלא! אבל..." אמר ונקטע באמצע.
"אני רק
אראה מה זה." אמרתי לו.
"טוב."
אמר לי.
פתחתי את
הדלת וגל של קור הכה בי.
נתקפתי
צמרמורות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
השופטות(: