טוב. זהו. נגמר.

מעתה והלאה אני אופטימית. אני לא אתן לאנשים חסרי מוח או למקרים מטופשים לדכא אותי. למה לי? להתעצבן זה להעניש את עצמך על הטמטום של אחרים. מספיק יש לי מזג חם, לא חבל על הבריאות?

אז עכשיו אני אהיה חיובית. אחייך יותר. ואקיף את עצמי באנשים שהכי איכפת לי מהם.

הבנתי שאם אני אמשיך לחשוב שלילי, שומדבר לא יצא לי מזה. so i might as well just think positive.

-

אתמול היה יום כיף! היה לנו (בעבודה) דוכן במצעד הגאווה (בת"א) והיה מאוד נחמד. חוץ מהעובדה שכאב לי הגב כמו לא יודעת מה אבל לא נורא. 

אמא נסעה לישון אצל ההורים שלה מה שאומר שיש לי בית ריק. בהתחלה תיכננתי לבלות את הסופ"ש לבד אבל אז הבנתי כמה שזה יהיה פתטי.

הזמנתי חברה, הזמנתי דומינוס, ראינו סרטים... כ"כ הייתי צריכה בילוי בנות כזה!

הייתי צריכה להזכיר לעצמי שיש בי עוד משהו. שאני לא סתם בנאדם עצוב ועלוב. 

:)

למרות הגישה האופטימית החדשה אני מפחדת שהאופטימיות תגרור איתה חבר יקר שנקרא להדחיק. 

אני שונאת להדחיק. אני עושה את זה על בסיס יומי, אבל שונאת את זה. בסופו של דבר יש טריגר שמעורר את כל החרא שהדחקת ואז הכל יוצא כמו קיא רגשות נוראי. אז למה? אני באמת רוצה לחשוב אופטימי, אבל... אם יקרה משהו אני באמת אמורה להעלים עין ולתת לזה לשהות באוויר?

נחשוב על זה אחר כך.

דיכאון...אתה יכול לנשק לי את הת'חת. זרקתי אותך מהחלון.

שיהיה לכולנו שבוע אופטימי, שמח, ומלא אהבה מאנשים קרובים.

איך אני אמורה להיות בסדר כשאת אנורקסית?

איך אני אמורה להיות בסדר כשאני מרגישה שאני מאבדת את אבא שלי?

איך אני אמורה להיות בסדר כשאתה, הסלע שלי, עזבת?

איך אני אמורה להיות בסדר כשאני יודעת שאני פחדנית שאפילו לא מצליחה לחתוך?

איך אני אמורה להיות בסדר כשכל מה שעובר לי בראש זה כמה שאני מתה לעזוב את העולם הזה?

מי יעזור לי? מי? פסיכולוג? מה הוא יעשה? יגרום לי לשפוך את הלב שלי בפניו, ואז מה? זה אמור לחולל ניסים ולגרום לי להרגיש יותר טוב?

בולשיט.

שום דבר לא יכול לגרום לי להרגיש יותר טוב. אני אדישה לזה. להכל. 

אין כאן אושר. אין כאן עצב. אין כאן כעס. 

פשוט לא איכפת לי.

ואתה...אני פשוט מתגעגעת אלייך. אין מילים לתאר.

אבל עזבת אותי. אתה נמצא בארה"ב עכשיו. איפה שנולדת, איפה שגדלת, איפה שהחיים שלך.

באת לפה רק לשנה, ורק הכרנו שנה, אבל נהפכת לאחד האנשים האהובים עליי. החבר הכי טוב שלי.

ואז עזבת. פשוט נטשת אותי. אני יודעת כשעזבת שיחקתי אותה חזקה כשבאת אליי פעם אחרונה לומר לי שלום, נתת לי חיבוק, ואמרת לי שתיצור איתי קשר ברגע שתגיע הביתה. הביתה.

לא סיפרתי לך כשברגע שסגרתי את הדלת וראיתי אותך דרך העיינית יורד במדרגות נפלתי לרצפה ובכיתי ובכיתי ובכיתי בלי סוף.

אני צריכה אותך. רק אתה מבין אותי. רק אתה יודע איך לגרום לי להרגיש יותר טוב. רק אתה מכיר אותי באמת.

בבקשה, תחזור.

אני רוצה לעבוד כל הזמן. כל יום. כל שעה. כל הזמן.

להיות בעבודה זה כמו להיות בבועה בשבילי. בעבודה אני שוכחת מכל הדברים הלא נעימים שקורים בחיים האמיתיים, ובעבודה...בעבודה אני שוכחת.

בעבודה אני נמצאת עם אנשים בלי כל הדרמה. בעבודה הכל טוב. נכון, יש לחץ. וקשה. ולפעמים בא לי להעיף מכות ללקוחות, אבל כל עוד אני שוכחת למספר שעות את הכל - אני מרוצה.

אני בת 17. נשרתי ממערכת החינוך הפורמאלית. אני עובדת, וטוב לי. רוב הזמן...

בהתחלה ביליתי את רוב הזמן שלי בבית, יצאתי רק כשהייתי צריכה ללכת ללמוד, וזה היה נחמד. אבל זה התחיל להימאס, והייתי צריכה תעסוקה, אז התחלתי לעבוד. ואני פשוט אוהבת את זה. אוהבת את זה בצורה מחליאה כבר. אני כל הזמן רוצה לעבוד, לראות אותו שם, לבלות עם האנשים שבתוך ימים בודדים למדתי לאהוב אותם כמו החברים שיש לי כבר שנים. זה מרגיש כמו טירוף.

אני מרגישה שהעבודה נהפכה לסוג של התמכרות. אובססיה. משהו שאני חייבת כל הזמן.

כשיגיע כבר החופש הגדול. אני מתכננת לעבוד כל יום. בתקווה שיתנו לי.

אני גם רוצה לראות אותו שם כל הזמן. לא שיש לנו סיכוי, אבל עדיין. עדיף לא להשלות את עצמי ולהיות פתטית, נכון?

אז הוא בן 25. אז יש לו חברה כבר שלוש שנים. אז יש לו דת אחרת. א ז    מ ה ? השלמתי עם העובדה ששום דבר לא יקרה. למרות שאני קולטת את הצורה המוזרה שהוא מסתכל עליי. זה נראה כאילו כל מילה שיוצאת לי מהפה מדהימה אותו (לאו דווקא במובן הטוב). כולם כבר יודעים שיש לי משהו אליו. תודה לאל שהוא לא. אבל המשיכה הזו שיש לי אליו...אי אפשר להסביר את זה.

כשראיתי אותו בפעם הראשונה... הדבר הראשון שחשבתי (ואני מגחכת כי זה נשמע מפגר) היה "מי זה המלאך הזה?" בחיים שלא לא ראיתי בחור כ"כ....יפה. אני לא יכולה להסביר את היופי שלו. לא מסוגלת. אני פשוט רואה בו משהו שמדהים אותי, שגורם ללב שלי לפעום כמו משוגע כל פעם שאני רואה אותו. אבל זאת סתם הדלקות מטופשת. זה יעבור. זה יעבור אפילו יותר מהר אם אני אפסיק לרשום משמרות מתי שהוא עובד. דיי, זה פתטי כבר. אבל הוא הדבר היחיד שמשמח אותי במשמרת. לא השאר, רק הוא. ולחשוב על העובדה שהשבוע אני לא אראה אותו בכלל.... זה כואב.

טוב נו, צריך להישאר אופטימיים. אני לא אתן לבחור שאני מכירה חודש לדכאות אותי. 

לחיי האופטימיות

על מי אני עובדת.