אמא קראה לי לסלון. האחים שלי כבר ישבו על הספות. "אני ואבא רוצים להגיד לכם משהו" היא אמרה לנו.

כל כך פחדתי שזה מה שהיא הולכת להגיד.

אני כבר לא זוכרת מה בדיוק הם אמרו אבל למי אכפת?

הם החליטו להפרד (כאילו לא בדיוק להתגרש אבל בערך).

הדמעות פרצו החוצה, בהתחלה ניסיתי לעצור אותן ואז פשוט נתתי לזה לצאת.

רק אחרי איזה חצי שעה הצלחתי להפסיק אבל רק לכמה דקות, כי הכל התפרץ עוד פעם.

אני לא יודעת למה כל כך קשה לי עם זה, זה לא שקרה משהו טרגי חס וחלילה..

ואבל זה המשפחה שלי! הבית שלי! הדבר הכי קרוב ומוכר ובטוח.

פתאום נראה שזה קורס.

אני יודעת שזה לא, שזה הכל לטובה ובלה בלה בלה.

ובכל זאת העיניים אדומות מבכי, הלחיים דביקות מהדמעות והמחנק הזה בגרון שחוזר כל כמה זמן.

אז עכשיו קשה לי, אפילו מאוד. אבל אני יעבור את זה.

אני סתם מנפחת את זה יותר מידיי.

ובאמת שהאנשים סביבי ממש תומכים ומעודדים (הבודדים שסיפרתי להם עד עכשיו...)

אוי כוסעמק ;~;

***

תגובות יתקבלו בברכה :|