מחפשת בסיבוב

שבוע מעייף ורותח עבר על כוחותינו, שבחרו להסתגר היום בבית ולהתחיל את הסופשבוע יום אחד מוקדם מהצפוי. חיפוש עבודה הוא אחד התהליכים הבזויים. וכשמדובר בחיפוש עבודה תוך 35 מעלות בצל ו90 פלוס (ועוד פלוס, כדי להעצים את הדרמה) אחוזי לחות, מדובר בעניין בזוי עוד יותר, לפחות בעיניי המחפשת הנוכחית.

עייפתי, באמת שעייפתי מהשבוע הזה, שהיה מעודד ויביא עמו כנראה עבודה חדשה, אבל יצאתי ממנו עם תובנות חדשות לגבי עולם חיפוש העבודה. ראשית, הדבר הראשון שהמראיינים אוהבים הוא לבדוק את הסבלנות של המתראיין, לכן גם אם תגיע בשעה המדוייקת, יתנו לך לחכות 20 דקות. לעיתים, אגב, זיהיתי את המראיינ/ת חופשי/ה מעבודה בחדר סמוך, ועדיין עליך להיות סבלני ולחכות עד שהוא או היא יגמרו לשתות את הקפה.

שנית, גיליתי שלא תמיד מספרים לך את האמת בטלפון. תובנה זו נגזרת מהעובדה שאנשים שמגייסים אנשים אחרים לעבודה לעיתים חושבים שהם סוג של אלוהים זמני, ולכן שומרים לעצמם את כל הסודות בבטן.

הם מתקשרים ומתחקרים אותך כאילו היית חשוב במעורבות בפרשת הולילנד, אך כשאתה מבקש לדעת פרט או שניים על העבודה המבוקשת, הם מבטיחים שתשמע הכל בראיון. בראיון, תגלה שהבטיחו לך טלפונית משרה של ראש גדול, יצירתיות, לקיחת יוזמה ואחריות אבל מדובר בתפקיד שילד בכיתה ג', בכיתת מופרעים, היה יכול לבצע בקלות. והשכר, שהבטיחו לך שיגלו לך אותו בראיון, הוא בהתאם.

תובנה שלישית: גיליתי שלפקידות קבלה יש מערכת סריקה חצי-ממוחשבת שיושבת בתוך העין, וגורמת להן לסרוק אותך בדקדקנות בעוד את יושבת לך ומחכה (המון זמן) למראיין או למראיינת. הן בודקות את התסרוקת שלך, את החולצה, המכנס או החצאית, יורדות אל הנעליים ואז מגלמות על פניהן את מה שהן חושבות, בדיוק רב, בעוצמה כזו שקשה להסתיר. אחר כך הן מסתובבות וחושפות חוטיני.

יצאתי מהשבוע הזה אשפית בראיונות עבודה, מה שכנראה יעזור לי מאד בשבוע הקרוב, בו מצפים לי כמה ראיונות עבודה מסכמים (כי לא מזמינים אותך לפגישה אחת, אתה עובר סינון ראשון ומוזמן לפגישה נוספת, ואחריה...מי יודע). יצאתי מהשבוע הזה עם תובנה חשובה מאד: הכל טמון באופטימיות ובהרבה מים וספר טוב בתיק.

באמצע השבוע, בערך ביום שלישי, נשברתי. קיבלתי תשובה שלילית ממקום שנורא רציתי לעבוד בו, אחרי שטורטרתי לפגישות חוזרות שלוש פעמים, והסיבה הייתה: אנחנו חוששים מהסטטוס שלך בחיים, כלומר, רועדים מפחד שעוד חודש תיכנסי להריון והעבודה כבר לא תעניין אותך. שיט. הסטטוס, שכחתי את הסטטוס. השבירה באה בבכי שפרץ בלילה, כשהבנזוג מחבק ולא מבין למה אני שותקת, ולכי תממררי לו שוב בבכי שאת ממש מתוסכלת ועייפה מהעבודה הנוכחית ובסך הכל רצית שינוי כיוון. הרי כבר הסברת לו מליון פעם. ואני שותקת, ובוכה קצת, רק כי זה משחרר, ומסבירה לו שהכל ממש בסדר, זו סתם עייפות של חיפושים וחוסר-מציאות. ואז שוכבת במיטה וחולמת בעיניים פקוחות שהכל כבר יציב ובסדר. יהיה טוב, נכון?

שמיעה סלקטיבית: אדל חולמת ביום, כמוני.

לחצו על התמונה להאזנה.