LOST
בואו
נקפץ עם עזים בשדות של
יוגורט. |
| 12/2012
24.12.12
כולם היו כל כך אופטימיים. וכל הזמן יושב לי בחזה איש קטן שצורח "אל", ובכל מיני רגעים קטנים ביום הוא מופיע וצודק כל כך שזה מכעיס.
איך אתמול חשבתי על שורות כמו:
הלוואי ותדביקי אותי.
אולי ככה כל הרסיסים שאני ייתאחו מחדש.
הלוואי ותדביקי אותי בגרון אדום ועיניים נוצצות.
ואולי יכאב לי לדבר מרוב צחוק ויעקצץ לי האף מרוב אושר
אלו הרגעים הקטנים.. אני מרגישה כמו צבי מול פנסי משאית פול-טריילר קפואה.מבועתת. יודעת שאני לפני התנגשות בשיא המהירות. ללא יכולת לברוח
כולם גוררים אותי לאופטימיות. גם אננ גוררת את עצמי. שכחתי כבר איך להיות נורמלית שאני כל הזמן דרוכה כמו קפיץ. לרגע שבו אשמט ואצנח לעבר הרצפה. אולי הפעם אחמוק מבלי להתנפץ, או לפחות אלחם יותר בזמן הנפילה.
רציתי לבכות. כמו שאני יודעת. שאף אחד לא ישים לב. ולכאוב את הכל החוצה
ובדרך כל הזמח הרגשתי לא מספיק נורמלית, לא מספיק בסדר. לא מגיעה קרוב לרף.
היא חייכה, אני חייכתי, וזה היה בלצי רצוני
ואני כבר מרגישה את ההתחלה של מפולת האבנים, את קרקוש החצץ...
ואני קפואה מהפחד. ומהכאב. והקור.
רציתי נורא להתאחות בחזרה. אנני לאט לאט תוהה אם זה אפשרי בכלל פיזיולוגית-פילוסופית
שחר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
