אני מתנדבת במד"א, כבר כמה חודשים. אני עדיין בשלב ההתלהבות הראשוני מכל נסיעה דחופה, אבל כבר עברתי את ההתלהבות מקריאה של כאבים בחזה. האמת היא שאני מתנדבת במד"א בעיקר בשביל עצמי - ההתרגשות, הטיפול, התחושה שאתה לא יודע מה יקרה ואיך היום ייגמר. אתמול במשמרת היה המקרה הכי קשה שהיה לי עד עכשיו.

זו הייתה תאונת דרכים, במקום מרוחק יחסית מהעיר. היינו שם ממש במקרה, בדיוק כשרצינו לדווח למוקד על התאונה קיבלנו את הקריאה - היינו האמבולנס הראשון בזירה. זו הייתה תאונת דרכים קשה. המקום כבר היה מוצף באנשי צבא ואזרחים שהיו במקום, וכמה דקות אחרינו הגיעו 6 או 7 אמבולנסים מהסהר האדום (המד"א של השטחים). כל אחד צעק משהו אחר: בעברית, בערבית או בקיצור מוזר של צה"ל. כל אחד עשה משהו אחד ולא שם לב לאחרים שסביבו, מנסה לעזור אבל בעצם פוגע. ובאמצע אני עמדתי, מתנדבת נוער עם ידע בסיסי, והרגשתי כאילו אני טובעת. מה אני אמורה לעשות? במה להתחיל?

מכונית אחת הייתה מעוכה לגמרי, והסתובבו לידה שני אזרחים שהוציאו מהמכונית את הילדות - אחת קטנה בת 3 בערך, עם חתך עמוק במצח ועוד תינוקת.  היה את האבא של המכונית שהיה תקוע והיינו צריכים לחכות לצוותי הצלה, והיה את האישה המבוגרת ברכב ליד. לא ידענו מה אנחנו אמורים לפנות: לא תמיד אפשר לפנות כל אחד לכל בית חולים, ובו זמנית הסהר האדום התחיל להעלות פצועים לאמבולנסים שלהם ולקח אותם. אם היינו יכולים, היינו לוקחים את כולם; אבל לא היה לנו מקום, והיינו היחידים. קודם כל היה צריך לדאוג לדימומים מיידיים; לקבע כל אחד לקרש גב, לוודא שאין פגיעות גב ועמוד שדרה; לשים צווארון לכל אחד, לשים ברצועות. אנשים מתרוצצים מאחד לאחר, האזרחים במקום לא יודעים מה לעשות אז הם המשיכו להחזיק את שתי הילדות ומבקשים לעזור. היה צריך לשמור על כל אחד בהכרה, לראות מי הכי דחוף ומי צריך לפנות קודם. אין זמן לשבת ולחשוב - החלטות מהירות, תופסים תחבושת ועוטפים, מקבעים וזזים. היו הרבה זכוכיות ובלאגן, כל אחד לא מצא את עצמו מטפל במישהו אחד אלא עובר על כל פצוע, שוב ושוב.

בסוף לקחנו באמבולנס שלנו את האבא מהמכונית, ביחד עם שתי הילדות. באמבולנס שנועד בד"כ לחולה אחד העמסנו שלושה, האבא על המיטה, הילדה על קרש גב מקוצר על הסלפסל והתינוקת בכיסא. היה חשוב להשגיח שהם לא נרדמים, לשלוט על המצב שלהם ולוודא סימנים חיוניים. אני ישבתי באמצע והייתי אחראית בעיקר על הילדה הקטנה שהייתה לידי; שמתי לה מסכת חמצן, ניסיתי להרגיע אותה, ניסיתי להחזיק לה את הראש ואת התחבושת. העיניים שלה היו חייבות להישאר פקוחות. הנסיעה הייתה ארוכה יחסית, אבל היא עברה מהר - היה תמיד מה לעשות, לבדוק. באמבולנס לא יכולנו להיות בטוחים בשום דבר, הכל היה רק חשד.

באותה הנסיעה, וגם בזירת התאונה עצמה, הבנתי שלהתנדב במד"א זה יותר מלעזור לאנשים רפואית; זה התקווה בעיניים של הפצועים כשהם רואים את הסמל שכתוב מתחתיו "מגן דוד אדום", ההקלה בעיניים שלהם כשהם רואים אותי באה. אני מביאה לא רק עזרה, אלא גם תקווה.