אני טובעת בעולם של שנאה, עולם שבו אחד הוא לעצמו. עולם ציני, מהיר, לא מתחשב, עולם שבו חובה להקדיש כל רגע למשהו - לעשות משהו, לא "לבזבז" את הזמן. איך אפשר לבזבז זמן? הזמן הוא לא שלנו, הוא לא בידינו. אנחנו בידיו. אנשים גדלים ומתבגרים מול העיניים שלי, ואני מתבגרת יחד איתם. אני טובה בלהכחיש, בלא לחשוב, בלפעול ולצחוק ולבכות יחד עם כולם; אבל מדיי פעם, ברגעים הקטנים שבהם אני עומדת מול הנפש שלי, אני רואה את עצמי ונזכרת. נזכרת שאין אדם פשוט, אין אחד שלא חושב ומרגיש ומקווה לחלום שייתגשם.

אלו רגעים של נוסטלגיה, להסתכל על הימים שעברתי. לא ידעתי רוע אמיתי אף פעם, לא איבדתי יקר ולא איבדתי את עצמי - ואני גאה בכך שהצלחתי לשמור על מי שאני ואיך שאני מגדירה את עצמי, תוך כדי שאני מתפשרת על העקרונות המחייבים. הם מצפים ממני לגדול, לעשות משהו: לעשות, לעשות, לעשות. אבל עכשיו אני רק רוצה להיות במיטה שלי, לכופף את הברכיים ולהתכרבל, אני ועצמי. פעם חשבתי שאני יכולה להיות רק אני לנצחי נצחים בלי לשים לב, אבל זה לא נכון; אני אוהבת את החיים שלי ואת המורכבות, האנשים שאני פוגשת ומכירה. אבל אין אף אחד שיכול להחליף אותי. אני מסתכלת פנימה ורואה כל כך הרבה, אני טובעת בתוך עצמי - במובן הכי חיובי, טהור. אני מוצאת בעצמי יכולות שלא ידעתי שיש לי, אני מרגישה וחושבת ומנסה להתפתח.

אולי זה הכישרון שלי, האני שלי: אני אוהבת את עצמי. אני באמת, בכנות, בלב שלם מכריזה שאני אוהבת להיות אנו ושמחה להיות אני ולא הייתי מחליפה את עצמי בשום דבר בעולם. כמובן שיש כל כך הרבה דברים לשפר, אבל את ה'אני' שלי, הנפש שיושבת ונשפכת כאן, לא הייתי מחליפה תמורת שום דבר.

תחושת ההכרה מציפה אותי, החיבור לנפש, הביטוי הכי עדין והכי פנימי. אני לא רק מחוברת לעצמי; אני מחוברת לכל העולם, לאותם אטומים קטנטניםה והרים שמתנשאים עד מעל לעננים. אני מחוברת לכל יצור חי, נושם, דומם. אני מחוברת לעולם כי אנחנו כולנו אחד, כולנו באנו מאותו מקום ונחזור לאותו מקום. כולנו פיסות טועות של חומר, שבדרך נס מופלאה יכול להרגיש. אין משהו נפלא יותר מהלרגיש, לטבוע ברגש, לנשום ולהכיר בעובדה שאנחנו כאן, כאן כאן כאן. מה יכול להיות נפלא יותר?

זה לא אופטימיות, אלא יותר עמוק מזה. זה להבין שלא באמת צריך לחפש משמעות בכל העולם, כי העולם נמצא בתוך כל אחד. פרויד אמר שיש לנו שלושה חלקים - האגו העליון, שהוא מנהל את חיינו בהתאם לחברה; האגו, מן השילוב של כל מה שאנחנו ובערך מה ומי שאנחנו בעולם; והאיד, שהוא היצר הקדמוני שלנו. הם ששלושתם מתחלקים בין המודע שלנו, האמצע, והתת מודע. ההכרה כולה היא כמו קרחון, שאנחנו נוגעים רק בקצה שלו; מי יודע מה יש שם למטה, בחושך, באפלה? אני רוצה לצלול, לטבוע בתוך התת מודע כדי לדעת. לחיות. כי בסופו של דבר, זה כל מה שנשאר.