תשעה דברים על עצמי.

1. אני פריקית של כתיבה נכונה והטיות לשוניות נכונות. אני באמת יכולה לפסול מישהו לגמרי בגלל שהוא כותב בשגיאות כתיב או כותב "אני יביא".

2. אני בטוחה שכל דבר שאני שומעת או עושה זה איכותי. גם כשאני שומעת שירים דפוקים כמו "נוסה נוסה" (כן, כן, גם אני נדבקתי לשיר הזה. להגנתי אני יכולה לומר שאני וחברה טובה שלי המצאנו כ"כ הרבה בדיחות שקשורות לשיר, שאני יכולה לצחוק ברגע שאני שומעת אותו) אני יכולה למצוא בו עומק.

3. אני מנסה לנסח את זה יפה אבל תכלס יש לי משהו עמוק נגד דברים שקשורים למזרח. מוזיקה מזרחית אני מתעבת - ברגע שמישהו מפעיל מוזיקה מזרחית כל הערכה שאי פעם הייתה לי אליו צונחת לאפס, אני שונאת אוכל מזרחי (פלאפל, טחינה, חומוס וכו') ועוד יותר שונאת כל סוג של אוכל חריף. רציני, דוריטוס חריף זה חריף מדיי בשבילי. אני שונאת גם דברים הודיים, אבל זה כנראה כי שני ההורים שלי פריקים של הודו ולמדתי לפתח שנאה טבעית לכל דבר שההורים שלי אוהבים.

4. אם הולכים לאיזו חנות פלאפל/חומוסייה בגלל שאני בשיא הכנות לא אוהבת שום דבר אני לוקחת פיתה עם סלט מלפפון-עגבנייה וחמוצים. המוכרים תמיד נותנים לי מבט מוזר כזה.

5. כשהייתי בכיתה ב', כמו רוב המדינה לדעתי, העבירו אותי מבחנים של מחוננים בבית הספר (עשו את זה לכולם, לא?). בקיצור, איבחנו אותי כמחוננת וגם הלכתי עד כיתה ט' לבי"ס למחוננים יום אחד בשבוע. רק בשנה שעברה הסתבר לי שאובחנתי בכלל כמחוננת-על, שזה נחמד מאוד אבל לדעתי כבר לא ממש רלוונטי - מנת משכל נמדדת ביחס לשאר באותה שכבת גיל, וגם אם באמת הייתי מחוננת-על באותו גיל היום זה כבר התעופף לו. נשארה רק ה-attitude.

6. למדתי אנגלית שוטפת מסדרות טלוויזיה שראיתי במחשב, שירים באנגלית וספרים. אני יכולה להסתדר בארץ זרה לגמרי, אבל הדקדוק שלי זוועה ואני יודעת יותר מדיי קללות (7 כינויים שונים לזונה, תודה ששאלתם). למרות ששני ההורים שלי דוברים אנגלית מעולה זה תמיד נראה לי טבעי לגמרי לדעת אנגלית, רק בזמן האחרון כשיצאתי לעולם הרחב גיליתי שהרבה מאוד אנשים לא יודעים אנגלית בכלל.

7. אני מתנדבת במד"א כבר שנה וחצי ואין דבר שאני יותר אוהבת לעשות. אני מאוד צמאת דם, אבל מצד שני כבר עברתי את השלב של ההתלהבות מזמן ולמדתי לקבל בשוויון נפש גם את המקרים הרגילים, כי אמבולנס הוא בתכלס מונית יקרה וקצת יותר משוכללת - יותר מ-90 אחוז מאלו שעוברים באמבולנס לא באמת צריכים להתפנות לבית חולים, הרבה פשוט צריכים להפסיק לייבב, לשתות תה חם וללכת לישון. לא נדבר על זה שרובם המוחלט זקנים מסריחים עם קטטר, אלצהיימר ועודף משקל רציני, שצריך לסחוב אותם בכל המדרגות כי הם תמיד גרים בקומה אחרונה בלי מעלית ולבתים שלהם תמיד יש ריח של עוף - אבל מזל שאני בת ולא צריכה לסחוב בד"כ. אין לי מושג למה אני אוהבת את זה כל כך כי מקרים טובים כמעט ואין, וגם אז יש במקום כ"כ הרבה אנשים בדרגה הרבה יותר גבוהה משלי ככה שאני בד"כ אוספת זבל או עושה דברים שוליים כמו להביא דברים. תמיד מזלזלים בי (כלומר בבני המעמד שלי, מתנדבי נוער במד"א) כי תכלס אני נחותה - עברתי כולה קורס של 60 שעות, ואין להם דרך להבדיל ביני (שאני מתנדבת מעולה, עם כל הצניעות) לאין סוף המתנדבים הדפוקים ששרוצים בכל מקום. הנהגים מזלזלים, ההנהלה מזלזלת, האחיות בבית החולים מזלזלות, ואלה שלא מזלזלים לא אכפת בכלל. ואני עדיין אוהבת את זה כל כך.

8. יש לי תוספת זמן רק במתמטיקה בלי שום סיבה, סתם כי ראיתי שאני לא מצליחה להספיק את המבחן (כמו כל הכיתה שלי, אבל פרט שולי) ולכן אימא שלי שלחה אותי למאבחנת שהיא במקרה חברה טובה וככה קיבלתי תוספת זמן. אני עדיין נכשלת, אבל לא נורא. אני ב-5 יחידות ולא אפרוש לעולם, רק בשביל לשמור על הגישה של "אני יודעת שאני יותר חכמה כי אני בחמש".

9. המשפחה שלי מוזרה ומתוסבכת מאוד, אבל אני אוהבת את החופש המוחלט שיש לי ומחבבת מאוד את המצב שלי. יש לי שתי אחיות חורגות כי אבא שלי התחתן פעמיים, ורוב החיים שלי לא ידעתי עליהן כמעט שום דבר חוץ משמות שלהן וגם זה בקושי. רק בשנים האחרונות לאט לאט קיבלתי קצת מידע והבנתי שאבא שלי התחתן בהתחלה עם אימא שלהן, הן נולדו וכשהגדולה הייתה בת 12 הוא נפרד מאימא שלי וברח לחו"ל כדי לא לשלם מזונות. אחרי שנים כשחל כבר חוק התיישנות הוא חזר והתחתן עם אימא שלי, אבל בין לבין הוא תיסבך אותן לגמרי, במיוחד את הגדולה. היא הייתה שנים בטיפול פסיכולוגי ואני פגשתי אותה רק כשהייתי ממש קטנה, היום אני לא זוכרת איך היא נראית. הקטנה יותר מעין היפית כזאת שמחליפה עבודות בקצב ולא מסוגלת להתמיד בכלום, כאילו אומנותית כזו, שאנטי. פעם אחת לפני שנתיים (?) הלכתי עם אבא שלי ואיתה לאיזו ארוחת צהריים באיזו מסעדה הודית ששניהם אוהבים, אבל אין לנו שום קשר. אימא של אבא, שחולת אצלהיימר לכן אני לא בטוחה אם אפשר לסמוך על מה שהיא אמרה, טוענת שאימא שלי היא זו שמנעה את הקשר בינינו (אני ואח שלי) לאחיות החורגות שלי ובעצם הפרידה אותן מאבא שלהן/שלי. אין לנו שום משפחה מורחבת (נאדה. שום דודות/בני דודים, שום ארוחות משפחתיות, רק אנחנו ושתי סבתות) אז אין לי שום דרך לדעת. אני כמעט לא חושבת על זה, למען האמת. זו מן עובדה שתמיד חייתי איתה עד כדי שהיא כבר לא מוזרה בעיני.