כשהפסיכיאטר לא יכול לקבל אותי

סטנדרטי.

יש רגעים בחיים שהכול כל כך סטנדרטי, שיגרתי.

כמו עובד במפעל ממוצע שקם בבוקר, אוכל, שותה קפה והולך לעבוד. מחתים כרטיס עבודה ומתחיל לעבוד. כל היום הוא עצבני על העבודה שלו ועד כמה הוא יכול היה להשיג בחיים שלו אם רק היה מנצל את הרגע ההוא לפני מלא זמן.

בסוף היום אחרי שקיבל כמה נזיפות מהבוס הוא מחתים כרטיס עבודה שוב ונוסע הביתה עצבני.

מגיע הביתה, רואה טלוויזיה אוכל ממתק כלשהו ואומר שכשהרגע שלי יגיע יהיה כל כך טוב. הכול יהיה מעולה ואני לא אצטרך לעבוד במפעל המזדיין.  והולך לישון עצבני. ככה כל יום עד שיום אחד נמאס לו מהעצבנות ומהעבודה שלו, נמאס לו מלחכות לרגע המתאים שבו חללית האם תקרא לו ומחליט לעשות משו עם החיים שלו, משו גדול, משו ענקי, שישאיר את החותמת שלו.

רק שמסכן הבנאדם, הוא כבר כל כך זקן שהוא לא יכול לזוז בעצמו, לא יכול לעשות דברים גדולים, לזעזע את העולם, להשאיר את החותמת שלו.

עיקר הטקסט: לא לחכות תמיד לרגע המתאים, לא לתכנן הכול, לא להישאר קבוע, סטטי, שיגרתי,

להיות ספונטני, שונה, מעניין, דינמי, ספונטני. לחיות את החיים, לא לתכנן כול רגע. לנצל את הרגע. לעשות משו שונה. להיות שונה, להיות מיוחד [לא בצורה של מוגבל או דיסלקט] להיות בולט [בצורה נחמדה] להיות שאפתן אך לא לשכוח את כול האנשים שעזרו לך להגיע לכול המקומות שעזרו לך לקבוע את דעותיך, שגידלו אותך, שעוזרים לך עכשיו! כי לכול אחד יש אנשים כאלה.

זה הולך גם לנשים, אל תחכו כל הזמן, אל תהיו ביישניות.

להשיג את מה שאתה רוצה עכשיו כדי לא להתמרמר על זה כל החיים [או לפחות איזה שבוע חח..]

לחיות את הרגע.

החיים שלי עכשיו? מ1 עד 10

מעניינים? 7

ספונטניים?  7

בולטים? 7

מתוכננים? 5

כל זה ישתנה, לא לחכות לשינוי, לשנות.