"זהירות מַדרֵזָה" או מחוזות הפיטנגו

קרייזי - גלו

בבוקר אני עוטפת לה את הרגליים שלה

ברגישות ברגישות

אני מותחת את הגרביים שלה

ולא משנה,

 - חורים! היא אומרת ומונעת מהיד שלי להמשיך

ואני מונעת מהיד שלה למנוע בעדי

 - חורים,  אני אומרת - לפעמים יותר חשוב, בגלל המה שמחזיק אותם, החורים זו הנפש, אני אומרת ומניחה את הלחי שלי על הברך שלה, 

כמו ברשתות הדייגים של רפאל פליקס בן יעקב, שהוא אבא שלי,  שהיה מביא הביתה לתיקון, בשגרת איחוי קרעים, והיינו שנינו על הרצפה בבקרים של שבת, סתם צוחקים סתם, ובחדר דבק ריח גריז ומלח ועוד ריח של סוסוני ים מיובשים, שמטפס על הווילונות כמו סרטני חוף זריזים  והוא צורב באף כמו מובן מאליו.

 - את בסדר גמור! נחלץ מפיה הקול כקליפה - קול פקק יבש וקל, עוד לא נקרש וכבר עף.

ועל עיניה המקומחות נושר עוד

ועוד קצת קמח.

אני מחפשת שם איזה דבר, בתוך האישון, מעבר לקרנית -

הרבה פנים ללא פנים ממלאים את רחובות האישונים שלה, כמו המון אנשים שהשתחררו אחרי מלחמה,

תועים בין חורבות, ללא העקבות של עצמם.

עיניה ניתקות מנקודה באמצע החדר, חגות לפתוח מעגל ואז מטפסות במעלה החלון, נתקעות בזגוגית  בחלק הגבוה שאין לראות משם דבר, גם לולא הייתה  עכורה מאבק וסכוכה בסבך של שרך.

 - כן, אני אומרת ומנענעת קמעה את הראש עד שחורג בישום קל מעומק השיער החפוף שלי שבלילה הרטיב את הכרית -

והריח סונט באפה כמו חיוך

וזה מרגיע את הדחף שלה

לדחוף אותי החוצה

ממנה.

אחר כך מגיעה המטפלת היומית ואני משיטה אותה אליה, כמו דוגית היא מחליקה מתוך הסוּף

תמה וברה

להיוולד מחדש

כל יום מחדש

וכשאני מתרחקת לצאת

משהה לרגע אוזן אחת בפרוזדור, לקשב, שמא אמצא באקראי משפט נושר

כמו עלה מפיה

למשל: "את יודעת כיצד לחמם לב של מישהו!"

ובדרכו לרצפה אלקט אותו שלם.

אך האוזן שלי מדביקה אותי ליד הדלת

ריקה ונכלמת. 

בַּמָּבוֹא

תודה רבה אני אומרת בשפל קול

תודה רבה

בשער הבית

העיניים שלי לועסות את הדמעות,

כמו מתפנות משיירים של ממתק לא רצוי

בחוץ

חיית האור מסירה את הכפפות

היא מרימה גַּבָּה כשאני

מתקרבת

ומסמנת לי לשתוק

גֵּוָהּ השעיר מתקמר

ליד חומת השיחים

אור בהיר נופל על סבך ענפים יבשים שבורים ועשב יבש שנשתוחח

מלמטה

וכמו תלמידים שאיחרו לשיעור מזדקרים עמודים עם תפרחת השוּמר מתוך כל השרוע