היהודי הנודד

נזכרתי במלנכוליה שהייתי נתקף בתקופת הסדיר כשרוח הערב המדברית הייתה מתחילה, תמיד באותה שעה, חמש וחצי. מלנכוליה שמקורה, אני חושב, הוא חשש קדום מפני הלילה. אבל היה בה, יש בה, ברוח הזו משהו מעבר לרמז הקודר על הלילה הקרב, משהו מלנכולי באופן אינטרינזי. זה משהו בדרך שבה היא ממלאת את המרחב שגורם לי להרגיש בודד. נדמה לי. אבל המלנכוליה עכשיו נעימה למדי כי מסביב רק ההרים של המכתש הסגולים בשקיעה – אין חיילים, אין ג'יפים, אין אפודים ונשק.

עוד מעט יחשיך ואצטרך ללכת, אבל כרגע המדבר עדיין רק סגול, עוד לא שחור, ואפשר לראות את כדור הארץ מבצבץ מקרקעית המכתש. זה היתרון במכתש – הוא נותן לך להרגיש את  העומק של כל הכדור מתחתיך. רכס ההרים הזה מולי, זה לפתע ברור, הוא החומר של כדור הארץ, אין משהו אחר להסתתר מאחוריו, ואני פתאום מרגיש חשוף לגמרי לכל היקום.

מקודם עבר על שביל הפסלים שמאחוריי זוג דתי צעיר בטיול ערבית. זוגות דתיים תמיד מעוררים את קנאתי. יש בהם משהו שלם ושבע רצון. ובזה הם בדיוק בקוטב ההופכי אליי. הדרך הנון-שלנטית שבה תלויה הכיפה על ראשי הגברים והדרך מלאת החן שבה הנשים דוחסות את שיערן לתוך השביס, ההצהרה הגאה שבכך. מכיוון שאני בולט באנושיותי על רקע הסלעים קיוויתי שהזוג יבוא לומר לי שלום ושתתפתח שיחה. אבל הם בעסקיהם שלהם, הבחור עם שיער מתולתל שמתנפנף ברוח המלנכולית והבחורה עם שביס אדום מפתה, ואני נותר רק עם כוס הקפה המתקררת. ולי דווקא היו הרבה שאלות אליהם, אם כי מניסיונותיי הקודמים "לראיין" דתיים אני יודע שתשובותיהם תמיד מותירות אותי חסר סיפוק.

בימים האחרונים המרופטות של תל-אביב הייתה יותר מדי עבורי. לא יכולתי לשאת יותר את המדרכות השחורות והחזיתות השחורות והאנשים השחורים מפיח וזיעה. והרעש, כל הזמן רעש. אבל כאן, האבנים הכתומות מתחתיי כל-כך נקיות ומריחות כל-כך טוב והצמחים האפורים לידי נרעדים בעדינות מן הרוח ובלילה אסע לראות את שביל החלב, נוצץ ונקי ואדיש לכל זה, והוא, הוא יביט בי חזרה כמובן.       

 (מצפה רמון, 14-15.9.14)