הדממה המוחלטת שמטילים הרי מואב וגודלם העצום מביאים אותי לחשוב על
מוזרות המצב: זה אני, הקטן, שתופש אותם ולא ההיפך. ולרגעים אני גם יכול לחוש
בעוצמה את מה שההתאמה הויזואומוטורית המושלמת שלנו מסתירה מאיתנו ביום-יום:
שהחיזיון הורוד-כתום שפרוש מולי הוא, בעצם, רק הטלה מתוך מוחי.
מצד שמאל אפשר לראות את הארמון הצפוני של הורדוס על שלוש קומותיו. שלושתן
חרבות עכשיו אבל היו ימים שהורדוס ראה מתוכן בדיוק את אותה שקיעה שאליה אני מביט.
כשהנצח עצם את עיניו לרגע, רק כדי לעפעף, היו בארמון פרסקאות וספריות וברכות מצופות
פסיפס וכשפתח אותן שוב, 2000 שנה יותר מאוחר, הארמון גלמוד וחרב ורק אני מביט בו, מאחוריי
מכונית שכורה שהגיעה כל הדרך מיפן.
ואני נזכר איך פעם טיפסנו מיכאלה ואני למצדה מצד הסוללה אחרי שעת
הסגירה. איכשהו הצלחנו להסתנן פנימה והסתובבנו בין החורבות ואני ניסיתי קצת להסביר
לה את ההיסטוריה של כל המרד והרומאים ויוספוס שבגד ואז כתב הכול. אבל פתאום, עם
הרוח המדברית, שכאן חמה ופחות עגמומית מאשר במכתש, יכולתי להרגיש את הרוחות של
הסיקריקים עוקבות אחרינו ומוכה אימה וצמרמורות אמרתי למיכאלה, התמהה על השינוי הפתאומי
במצב הרוח שלי, ש-"בואי נעוף מפה כבר". אז ירדנו דרך הסוללה וחצינו את המחנות
הרומאיים, שגם בהם רוחות נושבות, ועקפנו את הצוק המתכהה והולך מתחת לארמון הצפוני והקמנו
אוהל שבו היא ישנה עירומה, כי איזה חום אפילו באוקטובר, ושועל הציק לנו כל הלילה,
מתחנן לאוכל.
בערד, מסתבר, בית הקפה היחיד שפתוח הוא גם מאפייה. אולי יותר נכון
להגיד שהמאפייה היא גם בית קפה. אני שותה אספרסו להאצת המחשבות ופתאום קולט כמה
אני מלוכלך מההסתובבות כל היום במדבר. לידי יושבות שלוש זקנות וצועקות זו על זו בספרדית לוהטת ועוד יותר
לידי שש נערות דתיות, בנות 13-14. הן מזמינות פיצות ואני לא מצליח להחליט אם
הסיקריקים, אילו היו יודעים, היו בעד או נגד. הפיצות, אני מתכוון. בסוף הארוחה מישהי
שואלת מה עם ברכת המזון ומישהי אחת נעתרת. אז הן מבקשות מן המלצרית שתביא להן. לי
לא לגמרי ברור מה קורה, אבל המלצרית הרוסייה, בת 25 ויפה מאוד ועם אייפון בולט
נעוץ לה בכיס האחורי, לא נראית מופתעת בכלל ושולפת מתחת לאיזה אגרטל שני עותקים של
הברכה. שתי הנערות היותר קפדניות קוראות אותה בדממה. ואז הן כולן הולכות. הזקנות
כבר עזבו מקודם.כשאני סוגר את הספר והולך, מרכז העיר כבר התרוקן ויש רוח חמה,
נעימה. אני מביט לשמיים ומבין שהגעתי לקו בנגב שממנו כבר לא רואים יותר את שביל
החלב. באוטו אני מתלבט לשנייה אם לשים מוזיקה אבל בסוף מחליט שאת הנסיעה לתל-אביב
אעשה בדממה. ובאמת כל הדרך הכול דומם וחשוך מלבד הבזקי המחשבות שלי והשריקה העבה של
הרוח דרך החלון ונהמת המנוע המשתנה עם החלפת ההילוכים.
(ערד, 16.9.14)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
