חלק א'
חלק ב'- אמנות, אומנות, יצירה ואנחנו:
החטא הגדול ביותר שאנחנו עושים לעצמנו בחברה המערבית הוא מניעת יצירה. כמה מאיתנו יוצרים הרבה ובאופן קבוע ? נדמה לי, ותקנו אותי אם אני טועה, שמעט מאוד. עבדכם הנאמן, למשל, מסתפק בלכתוב בלוג ולעיתים נדירות כותב לאיזה עיתון סטודנטים נידח. רוב מכריי עושים אף פחות. יצירה נחשבת למשהו שעושים בגן הילדים או לכל המאוחר בחטיבת הביניים. אחרי זה יצירה מקבלת את השם עמוס הקונוטציות הפלצניות "אמנות" ומרגע זה ואילך לא כל אחד מורשה לעסוק בה. כי "אמן" הוא הרי מישהו מיוחד ויצירתי, כך מלמדים אותנו לחשוב. לא כל ארחי פרחי יכול להיכנס בשערים הקדושים של גילדת האמנים. מי אתה שתהיה "אמן" ? אתה הרי שגרתי ובנאלי. וזה, כפי שטענתי לעיל, חטא נורא לעצמנו. בני אדם זקוקים ליצירה, בכל גיל ובכל תרבות. מוכיחים זאת ציורי המערות המפורסמים והמדהימים בצרפת ובספרד מלפני 20,000-15,000 שנה, מוכיחים זאת אינספור ממצאי האמנות שממלאים את מוזיאוני הארכיאולוגיה, מוכיחה את זה העובדה שכל תרבות אנושית פיתחה מוזיקה ושירה, ואפילו ילדים בונים ארמונות בחול הם מבחינתי סוג של הוכחה. רובנו עובדים בעבודות מאוד לא יצירתיות (או לומדים מקצועות מאוד לא יצירתיים) ולא מפצים על כך ביצירה בזמננו הפנוי. זה יוצר רעב גדול ליצירה, אבל אנחנו כבר לא מסוגלים לזהות אותו ככזה, אנחנו פשוט מרגישים שחסר לנו משהו, ואפילו לא יודעים מהו.
חלק מהאשמה בהפסקת היצירה כמשהו יומיומי מצוי בהפרדה היהירה (שעושים האמנים, כמובן) בין אמנות לאומנות. בעברית, הקירבה בהגיית המילים משקפת, לדעתי, את העובדה שאמנות ואומנות היו קשורות בתחילה זו בזו באופן בלתי ניתן להפרדה. בעבר הרחוק לשם הקיום כולם נאלצו לעסוק באומנות: אריגה, קדרות, מטאלורגיה, יצירת זכוכית, הפקת צבעים. מהרגע שאומנות הפסיקה להיות הכרחית לקיום (ונדמה לי שזה התרחש רק במהפכה התעשייתית) נותק הקשר בין האוכלוסייה הכללית ויצירה. כי האדם עצלן מטבעו וכשלא היה צורך ליצור במו ידיו לשם הקיום הוא הפסיק ליצור בכלל. חמור מכך- אומנות הגיעה לשפל שלא היה כדוגמתו מבחינה תדמיתית. מקצועות כמו חרטות, נגרות, מכונאות, שהם מהמספקים והמעניינים שאפשר לעסוק בהם הדרדרו לתחתית סולם המקצועות. הם נחשבים מלוכלכים ונחותים. לדעתי, הרבה יותר מעניין להיות נגר או מכונאי רכב מלהיות מתכנת או עורך-דין.
אשם נוסף בדעיכתה של היצירה בחיינו הבוגרים הוא דווקא הזלזול ביצירה בהיותנו ילדים. כי משום מה, דווקא בתרבותנו שמעריכה כל-כך יצירה ואמנות ומאפשרת מבחינה טכנית בערך כל סוג יצירה (מחלילית ועד גרפיקה ממוחשבת) הורים לא מפנים את ילדיהם לכיוונים של יצירה בגילאים שבהם עדיין כל האופציות פתוחות. כל עניין היצירה נותר כיוזמה חופשית לילדים ואז מי שאוהב לקרוא קורא (וקריאה היא דרישת קדם הכרחית לכתיבה בגיל מאוחר יותר), מי שנמשך למוזיקה לומד לנגן, מי שאוהב לצייר מצייר, וכן הלאה. מכיוון שהכל נותר בידיה של היוזמה החופשית רוב הילדים לא עוסקים בשום סוג של יצירה מעבר לשעות שמוקצות לכך בגן או בבי"ס. יוזמה חופשית היא אולי נשמת אפה של הכלכלה שלנו, אבל להשאיר לילדים רק יוזמה חופשית בלי הכוונה מלמעלה (חוץ מבי"ס, וכולנו יודעים כמה מפוארת מערכת החינוך אצלנו בארץ) זה עוול שאין כדוגמתו. ילדים לא יודעים מהחיים שלהם, לא יודעים מה טוב ומה רע, לא יודעים שמה שייקח להם 3 חודשים בגיל 5 יהיה על גבול הבלתי אפשרי בגיל 20 (נניח, לימוד שפה זרה), כי עם השנים האופציות נסגרות. קחו אותי, לדוגמה. בילדותי הייתי קורא אובססיבי. עד היום אני קורא כמו מטורף. זו הייתה נטייתי הטבעית ואני שמח על כך. לכן עשו לי מנוי לספרייה העירונית וקיבלתי ריכוז עשיר ומגוון של ספרי ילדים. אבל בתור ילד לא נמשכתי באופן מיוחד למוזיקה, כך שלא תבעתי מהוריי ללמוד לנגן והם מצידם, כמו רוב ההורים בתרבותנו, לא ראו לנכון להכריח אותי ללמוד לנגן (כי הרי גם אותם לא לימדו לנגן בילדותם). היום, כשמוזיקה גורמת לי עונג אני רוצה ללמוד לנגן, אבל זה מאוחר מדי. זה דורש יותר מדי מאמץ וזמן, מה שהיה זול בגיל 8 הופך להיות מאוד יקר בגיל 28. הסיבה שהורים לא פותחים בפני ילדיהם את האופציות לסוגי יצירה שונים היא שאצלנו אמנות לא נחשבת כחלק מהחיים, משהו טבעי שכולם צריכים לעשות ועושים, אלא איזה מין משהו נעלה שרק יחידי סגולה כשרוניים ומבריקים רשאים לעסוק בו. והתוצאה הסופית ? גם אילו היינו רוצים ליצור מגוון אפשרויות היצירה שהיה עומד לרשותנו היה נמוך. כשהרעב ליצירה מתחיל לתת את אותותיו בנו, בגיל מבוגר, אנחנו עומדים חסרי אונים, אף אחד לא נתן לנו את הכלים ליצור משהו, אנחנו פשוט לא יודעים לעשות כלום- לצייר, לפסל, לנגן, לגלף, לכתוב, לבנות, לשיר. פשוט לא יודעים לעשות כלום.
אבל האשם האמיתי בניתוק שלנו מיצירה, הנבל האמיתי בכל הסיפור הזה, הוא סמוי וערמומי הרבה יותר: כבוד היתר שאנחנו מחלקים לאמנים. זמרים, שחקנים, סופרים זוכים תרבותנו למעמד של מגה-סטארים. למה, לכל הרוחות, אני שואל, למה ? אפשר לחשוב כמה קשה זה כבר לשיר או לשחק. זה ממש לא קשה, למען האמת. אנחנו מעניקים לאותם אלילים של הזמן המודרני מונופול על האמנות ולא מרשים לעצמנו ליצור בתחומים האלה. בתחומים אחרים, כמו ציור או פיסול, האמנים אמנם לא הופכים לכוכבי תקשורת, אבל יצירותיהם מוצגות במוזיאונים והם מסתובבים נפוחים מחשיבות עצמית, כמעט כורעים תחת נטל הכבוד העצמי של עצמם. המצב הגיע לכזאת רמה של גיחוך, שבישראל אמנים מאיימים שאם לא ימשיכו לקבל תמיכה מהממשלה הם פשוט יפסיקו ליצור. אני לא יודע לגביכם, אבל לבי לא החסיר פעימה למשמע האיום הזה. והעניין הוא שאמנים התחילו לקחת את עצמם ברצינות. הם באמת חושבים שהם יודעים יותר מאחרים. כשמתייחסים לאמנים כאילו היו אלים עלי אדמות, כשבכל סוף שבוע שחקן או זמר או סופר אחר מקבלים כתבות שער אדירות מימדים, כאילו פיצחו את סודות היקום, אין זה פלא שאין יצירה אישית יומיומית בתחומים האלה. כמה חוגי משחק לחובבים יש ? להקות חובבניות או מקהלות ? רק בתחום הכתיבה יש שינוי בזכות האינטרנט ובזכות העובדה שכולם יודעים לכתוב, בעוד שמעטים יחסית יודעים, נניח, לנגן. אבל משחק הוא אמנות קלה ומספקת להדהים, למה אנחנו לא משחקים ? לא ברור לי בכלל. זה נראה ממש כיף. הגישה הזאת, שמשחק צריך ללמוד בבית צבי או בניסן נתיב היא גישה מסריחה. כולה משחק. הגישה שקולנוע לומדים באוניברסיטה או בסם שפיגל היא גישה מסריחה. הגישה שעלינו להיות "צרכני תרבות" היא גישה מסריחה. למה שלא נהיה יצרני תרבות ? בעיני האליטות התרבותיות תרבות הצריכה נחשבת זולה וירודה, אבל להכריז שאתה "צרכן תרבות"- מנוי בתיאטרון, מנוי בסינמטק, הולך ל-"בארבי", קונה וקורא ספרים- זה בסדר ואפילו הכרחי. ואני שואל, מה ההבדל ? בשני המקרים משלמים כסף עבור מוצר מוכן. אנחנו הרבה יותר מדי צרכני תרבות והרבה פחות מדי יצרני תרבות. זו הסיבה שחיינו מרגישים אווריריים כל-כך, חסרי כל משקע. לקרוא ספר זה לא כמו לכתוב, לראות סרט זה לא כמו לשחק, לשיר עם הרדיו זה לא כמו להלחין או אפילו סתם לנגן, לראות תערוכה זה לא כמו לעשות משהו בעצמך. הגיע הזמן שמושג ה-"אמן" הנערץ שיוצר עבורנו ממרום גאוניותו יעלם מחיינו ואת מקומו תתפוס יצירה פשוטה יומיומית.