היהודי הנודד

יש הקבלה מדהימה בין ההתעסקות האובססיבית של אנשי ימי הביניים בנצרות ובישו להתעסקות האובססיבית של בני דורנו באהבה. אינספור ציורים ואיקונות של ישו, מריה הקדושה, השליחים וקדושים אחרים דחוסים במרתפי ואולמות מוזיאונים באירופה, רבי המכר של התקופה היו ספרים כמו "הוידויים" של אוגוסטינוס, נזירות הייתה מרד הנעורים האולטימטיבי והנזירים הראשונים, מגודלי שיער ויחפים, היו ילדי הירח המקוריים אלף שנה לפני ממשיכיהם (שדווקא קראו דרור לאהבה). צופה מודרני לא יכול שלא להשתאות כשהוא מתבונן בדיבוק שאחז מיליונים של אנשים לאורך אלף שנה, זה היה על גבול החולניות ממש. אלף שנה אנשים דיברו, נשמו, יצרו, ציירו, כתבו, נלחמו וחלמו על ישו, בגלל ישו, בשביל ישו.

אבל מה שקורה היום בעולמנו דומה עד כדי תמהון לטירוף ימי הביניים, רק שאת ישו ובשורתו החליפה האהבה: שירים נכתבים כמעט אך ורק על אהבה. ספרים כנ"ל. סרטים כנ"ל. אבל זה הרבה מעבר לכך- נדמה שכל התרבות המערבית המודרנית ספוגה עד לשדה בחיפוש הזה אחרי האהבה. לאיפה שלא תפנה אנשים מדברים על אהבה ובעיניהם אותו אור שהיה בעיניהם של אבות-אבותיהם לפני מאות שנים כשהיו מדברים על ישועתו של הצלוב. אנשים מייחלים לאהבה שתיקח אותם מחייהם האפרוריים לעולם טוב יותר, בנות בגיל 13, 14, 15 מדברות על אהבה בכאב עצום, שנראה תלוש לחלוטין כשנזכרים שמדובר על ילדות בסה"כ, סדרות טלוויזיה על יחסים, בכל מנעד האיכויות- מטלנובלות דרך אופרות סבון ועד סדרות אמריקניות שזוכות למוסף "גלריה" שלם ב"הארץ"- מרתקות מיליארדים ומשנות תפיסות עולם. אהבה והחיפוש אחריה ואחר הישועה שתביא לחיינו ממלאים את חיי הנפש של העולם המערבי כולו. ישועה אחת החליפה אחרת, ואין זה מקרה שהנצרות דיברה ופימפמה אהבה למאמיניה כל הזמן (לפחות מן השפה ולחוץ).

(המעבר הזה בין חיפוש הישועה בעזרת ישו לחיפוש הישועה בעזרת אהבה התרחש, כך נראה לי, בתקופת הרנסנס. אנשים הניחו לאהבת הבורא ועברו לאהוב את הדברים שמסביבם, החיים עלי אדמות. אם ניתן להסיק משהו מאורך ימי הביניים (בערך מהמאה חמישית, עם התנצרות האימפריה הרומית, עד המאה הארבע עשרה, אז החל הרנסנס) על אורכן של שליטות תרבותיות, אזי "שליטתה" של האהבה צפויה להסתיים בסביבות שנת 2200. כלומר, אם אכן אלף שנה הוא פרק הזמן שבו תופעה תרבותית מחזיקה מעמד כדיבוק, אז יש לאהבה עוד 200 שנה בערך עד שלאנושות יימאס ממנה והיא תמצא ישועה אחרת).

עם השנים קולף המעטה המיסטי מעל כמעט כל התופעות שבחיינו. מחלות נגרמות ע"י חיידקים ונגיפים, ברק ורעם אינם זעמם של האלים כי אם התפרקויות חשמליות, הרי געש ורעידות אדמה הם שחרור לחצים בנקודות מגע בין לוחות טקטוניים, השמיים לא בנויים משבעה רקיעים אלא ממרחב אינסופי משובץ בחומר ובאנרגיה. גם רגשות איבדו מצביונם המיסתורי. כבר במאה ה-19 הועלתה התיאוריה הנכונה (ככול הנראה) שאומרת בפשטות, שרגשות הם בסה"כ התפיסה שלנו (Perception) של תחושות פיזיולוגיות. למשל, לשיחרור האדרנלין שגורם לדפיקות לב מואצות, לנשימה המוגברת, להרחבת האישונים, להחוורה הנובעת מהפניית הדם ללב ולשרירים, לכל התחושות הפיזיולוגיות האלה שמגיעות בעקבות, נניח, כלב שרודף אחרינו ברחוב, למדנו לקרוא פחד. בדיוק כמו שלמדנו, כשהיינו ילדים, שלאורך גל מסויים המבוגרים מסביבנו קוראים צבע אדום. לרגשות יסודיים רבים יש בסיס פיזיולוגי מוצק ומובן. צמא, לדוגמא, הוא תחושה (שרובנו לא קוראים לה רגש רק מסיבות תרבותיות), שמובנת מבחינה הורמונלית ועצבית באופן כמעט מושלם. לתחושות כמו רעב, צמא, פחד ותשוקה יש לא רק בסיס פיזיולוגי מוצק אלא גם הגיון אבולוציוני-שרידתי מובהק. גם לרגשות יותר "עדינים" כמו עצב או קנאה אנחנו לא מייחסים איזו מיסטיות מיוחדת, הם משקפים מצבים מוחיים ספציפיים. אנחנו יודעים שבמובן מסויים אנחנו לא יותר מאשר סכום של הורמונים ואותות עצביים. ועם זאת, זה שלמדנו איך נוצר ברק  או מהו ההסבר הפיזיולוגי לתחושת פחד, לא גרם לנו להפסיק להעריך את עוצמתו של הטבע או להפסיק לפחד.

ואחרי כל הדקונסטרוקציה ושחיטת הפרות הקדושות- הארץ כדורית ומסתובבת סביב השמש, ביוכימיה של תאים אינה שונה מכימיה במבחנה, לא אדם וחווה היו הראשונים כאן, אלא סלילים ארוכים ומשתכפלים של RNA בים קדמוני וחם- רק האהבה שמרה לעצמה מין קדושה מיסטית, שמוציאה אותי מדעתי. העולם היום שונה ללא הכר מהעולם של המאה הארבע עשרה, אבל מבחינת התפיסה של הרגש האמורפי שנקרא אהבה, לא זזנו מילימטר מהימים שפטרארקה כתב שירים ללאורה שלו. יש איזו אמונה שלאהבה יש קיום חיצוני ממשי, כלומר אנשים מאמינים שאהבה היא משהו, סוג של חפץ, מאמינים שהיא מונחת שם איפשהו ורק צריך למצוא אותה. מתייחסים לאהבה כאילו הייתה סוג של פרס, סוג של חידה נושאת פרסים שצריך לפתור, סוג של מטמון שהוחבא מאיתנו (ע"י מי?) ומטרתנו בחיים היא למצוא אותו ולהיוושע. וזה דומה עד כדי מבוכה לאמונותיהם של אנשי ימי הביניים על ישו וגאולתו. אנחנו יודעים שפחד ותשוקה, עצב ושמחה, קנאה וכעס הם רגשות שבאים והולכים, אנחנו גם יודעים שאין בהם שום דבר מיסתורי, הם תגובותינו למצבים משתנים. אבל כשמגיעים לרגש ששמו אהבה פתאום נסתתמה בינתנו, פתאום אנחנו מצפים לאיזה נחשול (של מה?) שיגרוף אותנו ויביא לנו את האושר האלוהי המובטח. והכי גרוע זה שבעוד שרגשות אחרים כמו קנאה או שמחה הם רגשות ברורים, עם סיטואציות ברורות שגרמו להם, אהבה היא מין מושג ערטילאי, חלקו שאוב מכתיבתן של דמויות כמו פטרארקה, חלקו מכתיבתן של דמויות כמו גתה, רובו שאוב מסרטים הוליוודיים.

ומכיוון שכך, עולה החשד שהיא המצאה, פיקציה מוחלטת, שהיא בסה"כ בבואה של נשמותיהם ותקוותיהם של בני האדם, שעברו מתקווה שבן האלוהים יחזור ויקח אותם מפה לתקווה שתגיע האהבה הקדושה ובמתיקותה תסדר את חוסר יכולתנו להתמודד עם הקיום שלנו. "אלוהים מת", כתב ניטשה, הוא רק שכח שהאהבה החליפה אותו בתור נחמה.

כשמנסים לפרק את האהבה לגורמיה, כשמנסים להבין למה בעצם מתכוונים כשאומרים את המילה, רואים את האמת האפורה מאחורי הפיקציה הזוהרת: תשוקה מינית, בדידות, רצון למשפחה וצורך בידידות. כל אלה מובנים כל אחד בפני עצמו וחסרים את ההילה שמרחפת מעל האהבה. התשוקה היא הרי אולי הבזויה שברגשות, הורמונים ותו לא. הפחד מבדידות הוא אולי הפשוט שברגשות, אנחנו קמלים לבדנו. ילדים, בסופו של דבר, הם משמעות החיים לגבי רובנו ובשביל לעשות אותם צריך בן זוג. יש אנשים שנעים לנו להיות בסביבתם, הם רגישים אלינו, מבינים אותנו, מצחיקים אותנו, נמשכים אלינו ואנחנו אליהם, כשהם רחוקים מאיתנו אנחנו מתגעגעים אליהם. אבל לקחת את כל התופעות האלה ולעשות להן סוג של האלהה, זה רמייה עצמית. איפה כתוב שיש כזה רגש ? מי הבטיח לנו את קיומו ואת האושר שבא אחריו ? מי קבע שהוא הדבר העיקרי שאליו יש לשאוף ? זה סוג של מחלת נפש שהתרבות שלנו נדבקה בו, בדיוק כמו חזרתו לתחייה של ישו והגאולה שיביא עמו. אנחנו זקוקים באופן נואש לדה-מיסטיפיקציה של האהבה.