"לא ידעתי שאתה מנגן בגיטריה," אמרתי בעודינו ישובים אחד מול השני, אני מול ג'ייסון על המיטה בדירה שלנו. השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, כמה קרני שמש כבר הספיקו לחדור לחדר דרך התריסים שכיסו את החלון הבודד שהיה בו. הנחתי את ידיי מעל עיניי, מסתנוורת מעט. ג'ייסון היה מרוכז בגיטרה שלו. "מקשיבה?" שאל ואז התחיל לנגן מנגינה נעימה. הבטתי באצבעות שלו שזזו ללא הפסקה על המיתרים ובמפרט פורט עליהן. "זה מדהים," מלמלתי, מרוכזת כל כולי במוזיקה. במהלך הדקות שבהן ניגן פשוט נשענתי אחורנית על המיטה, נותנת לעצמי להרגע מהכל. לאחר שסיים לנגן הושטתי את ידיי קדימה. "מה?" הוא שאל. "תתן לי לנסות?" חייכתי. אף פעם לא ניסיתי לנגן בשום כלי נגינה אבל מי יודע, אולי נולדתי עם זה. הוא הושיט לי את הגיטרה בעדינות. הידקתי את אצבעותי על כמה מיתרים ואז פרטתי עם המפרט עליהן כמה פעמים.
"דיי, מספיק!" צחק ג'ייסון, חוטף את הגיטרה מידיי. "אני גרועה!" אמרתי בעודי מתרוממת מהמיטה. "אני אפרוש להתקלח ואז אני צריכה ללכת לעבודה החדשה שלי. אל תפסיק לנגן."
נכנסתי למקלחת, לא שוכחת להזהיר את ג'ייסון שאם יכנס באמצע זה יהיה יומו האחרון. הוא הבטיח שלא יזוז ממקומו. קצת הפריע לי שאין דלת אבל למזלי היו וילונות שהסתירו את האמבטיה. הפעלתי את המים החמים ונכנסתי בזהירות. 'חופשיה' חשבתי לעצמי. אני סוף סוף חופשיה. לא חייבת כלום לאף אחד. זה מה שהיה חסר לי כל החיים. ידעתי שאני צריכה להיות מדוכאת ואולי להרגיש כעס כלפי אבא שלי, אבל לא הייתי. אולי זה מה שהיה חסר לו. אולי הוא בסך הכל חיפש חופש. חופש ממחויבויות כלפיי, חופש ממני. הבנתי אותו, או שאולי רק ניסית להסביר את התנהגותו. יכול להיות שהוא היה סתם אלכוהוליסט אגואיסטי, אני באמת לא יודעת.
יצאתי מהמקלחת עטופה במגבת בלבד. ג'ייסון עדיין ניגן על הגיטרה ולא זז ממקומו כמו הבטיח. "מעלפת," הוא אמר כשקלט אותי עומדת מולו. גילגלתי את עיניי וחטפתי סוודר ומכנסיים מהמזוודה שהבטחתי לעצמי שאני אפרוק היום בערב ומיהרתי חזרה לחדר האמבטיה. "מה התוכניות שלך להיום?" צעקתי, מנסה לעלות על עוצמת הקול שבקע מהפן שאיתו ייבשתי את שערי. "אני אלך לנגן קצת בתחנת הרכבת ואז אלך לאסוף אותך מהעבודה. באיזה שעה את מסיימת?" שאל מהחדר השני. חייכתי אל בועתי שבמראה. יאסוף אותי, המילים האלו גרמו לחיוך להתפשט על פניי. "כנראה שבסביבות חמש," עניתי. יצאתי מהחדר, לוקחת את מעיל החורף שלי שהיה תלוי על הדלת ובעודי מתכוונת לצאת נעצרתי לרגע. הסתובבתי והתקרבי אל ג'ייסון, מנשקת אותו נשיקה ארוכה ורק אז יוצאת במהירות.

את החודש וחצי הבאים העברנו באותה דרך. רוב ימי השבוע הייתי הולכת לעבודה בחנות אבל כשהבית ספר התחיל לעשות בעיות הייתי חייבת להוריד בשעות העבודה. התחלתי לעבוד רק אחרי בית הספר. לפעמים הייתי מבריזה מבית הספר ונוסעת לבקר את ג'ייסון. הוא היה מנגן בתחנת הרכבת התחתית במשך הימים. היינו יושבים ביחד קרוב למדרגות הנעות, הוא מנגן ואני מקשיבה ואומרת תודה לאנשים שזרקו מטבעות. מאבא שלי לא שמעתי כל הזמן ההוא. הוא לא היה יכול למצוא אותי גם אם היה רוצה בכך. לא השארתי שום דבר, שום מספר טלפון ושום כתובות אחרי שהוא גירש אותי. ובקרוב גם אשתחרר ממנו לתמיד, עוד חודש ואהיה בת 18. אומנם אני עדיין לא יכולה לקנות אלכוהול בעצמי אבל לפחות מהמחויבות לאבי אשתחרר לתמיד.
אף אחד בבית הספר לא ידע לאן אני נעלמת תמיד וגם לא היה להם אכפת ממני או לי מהם.  הרגשתי שאנחנו באים מעולמות שונים. בזמן שאני הייתי "היי" במשך ההפסקות הם היו מדברים על הנרגילה שאתמול רק בפעם הראשונה בחייהם ניסו. הרגשתי שיש לי יותר "ניסיון" מכולם. הייתה לי רק חברה אחת, קראו לה ליביה. היא הייתה ילדה חדשה בבית הספר והיא הגיעה מקנדה. היא הייתה כמוני, אפשר להגיד. בקנדה היא הייתה מעשנת גראס כל הפסקה, זאת הייתה מין מסורת אצליהם. התלהבתי ואמרתי שככה הייתי עושה עם החברה הכי טובה שלי שעזבה. התחלנו את המסורת מחדש. עדיין לא סיפרתי לה על ההתנסות שלי בהרואין, לא רציתי להריץ שמועות בבית הספר למרות שזה היה ברור שהרוב כבר ידעו את האמת. גם צוות בית הספר ידע, ככה גיליתי זמן קצר אחר כך כשהעיפו אותי בגין "שימוש בסמים בתחום בית הספר". כולם ידעו ולאף אחד לא היה אכפת. אף אחד לא ניסה לנסות, כולם פשוט התעלמו. זאת הדרך של האנשים להתמודד עם בעיות, מתעלמים מהם. אחרי שהועפתי מבית הספר חזרתי לעבוד כל היום. את הקשר עם ליביה לא ניתקתי, היא הייתה באה לבקר אותי בעבודה לפעמים כשהייתה יותר מידי מסטולה בשביל להיכנס לשיעורים.
"ליבי!"קראתי בשמחה שיום אחד ליבי נכנסה לחנות שרוב הזמן הייתה נטושה מלקוחות, מי הרי צריך דם נחשים בימינו? (וגם אני תמיד הייתי בטוחה שזה קטשופ מדולל במים.)  
"היי יפה! איך הולך?" היא צחקקה והתהלכה בחנות הקטנה, בוחנת את כל הפריטים המוזרים שמכרו שם בפעם האלף בערך. היא כבר הכירה הכל בעל פה אבל תמיד הייתי חייבת להסתובב ולהעיר הערות על המוצרים. "מי לעזעאל קונה רגלי יתושים? תהרגו יתוש לבד וזהו!" היא קראה הפעם. צחקתי וקראתי לה לבוא לדלפק. "מה הפעם? זה המורה לאנגלית או למתמטיקה שעיצבן אותך?" שאלתי בציניות. היא גילגלה את עינייה. "זה כלום. אני פשוט בבאסה בזמן האחרון והגראס הזה לא עובד כבר כמו שצריך," היא נאנחה. "תגידי, מה לעזעאזל את מעשנת שאת כל הזמן בעננים?" היא צחקה למרות שהייתה טיפה של רצינות בנימת הדיבור שלה.
"כאילו שאין מספיק שמועות בבית הספר," עניתי באדישות. היא הביטה עליי ברצינות. הבטתי עלייה חזרה. היו לה עיניי מדהימות, בצבע זית יפיפה. ליביה הייתה ילדה מיוחדת בכללי. היא אולי הייתה קנדית אבל היה לה יופי מזרחי. היא הייתה כהת עור והיה לה שיער שחור מתולתל. היא הורידה את מבטה ממני לכיוון הצמיד שלה והתחילה לשחק איתו. "פשוט שמעתי מזאק שאת עושה הרואין, והוא גם עשה, ככה הוא אמר לי ואמר שזה פשוט מדהים אבל לא רצה לתת לנסות איתו."
הבטתי עליה באדישות. "אני עושה פעם ב-" עניתי בקצרה. היא הביטה עליי בציפיה. נאנחתי והסתובבתי, מתחילה לנקות את הצנצנות סתם בשביל למצוא תעסוקה לידיים. "אני יודעת שאני לא יכולה למנוע ממך לנסות אבל באמת, מכל הלב אני אומרת לך כחברה לחברה, אל תנסי. לא הייתי ממשיכה עם זה אם לא הייתי חייה מסביב להתעסקות בזה כל היום. אני לא יכולה להחליק על העניין הזה, האייטש תמיד פה. אני אולי לא משתמשת כל יום אבל חבר שלי כן. כשהוא צריך כסף למנה, אני מביאה לו. כשהוא מבקש ממני לבוא לקנות איתו, גם אם זה במקום שאני הכי שונאת בעולם, אני באה. החברים היחידים שיש לי משתמשים. כשאני ממש צריכה אני גם מסניפה. אל תתחילי, את תשאבי לעולם הזה גם בלי שתשימי לב."
היא הביטה עליי ברצינות למשך כמה שניות ואז פרצה בצחוק. שילבתי את ידיי וחייכתי. ניסית לא להתחיל לצחוק אבל היא הדביקה אותי והתחלתי לצחוק גם אני.
"כבר כואבת לי הבטן מרוב צחוק!" צעקתי, דמעות בעיניי.
היא התחילה להירגע ואני אחרייה. "ועכשיו ברצינות, מה היה כל כך מצחיק?"
"את! דפקת את החפירה של החיים שלך. בחיים שלי לא חשבתי שאת מסוגלת לדבר כל כך לעומק," היא ענתה בצחקוקים.
"אז את כנראה לא מכירה אותי כל כך טוב," עניתי בחיוך. "קדימה, בואי ניצא לעשן איזה ג'וינט."
"את מעשנת אותם כמו סיגריות!"
האמת היא שאני מנסה להרגיע את היצר המטומטם הזה שגדל בתוכי להרואין. זה כנראה באמת משלתט על החיים. אבל בכל זאת, ההרגשה הזאת כשחומר מתחיל לעבוד וכשהסטלה מתעצמת. הטשטוש והרעידות, כל העולם מתחיל לרעוד. אתה מרגיש כאילו אתה בסרט, אבל באמת בסרט, לא סתם הביטוי. אתה מרגיש שאתה יכול לעשות הכל ושהכל אפשרי.
ליביה המשיכה: "עזבי אותך ג'וינטים ועיניינים. יש לי כדור חדש, אקס." כשהיינו בסמטה לצד החנות היא הוציאה בהתלהבות שקית פלסטיק קטנה ובא שני כדורים שנראו מוכרים. היא הושיטה לי את השקית. לקחתי אותה והבטתי בשני הכדורים הקטנים. "אקסטזי," לחשתי בקול. "תצעקי את זה בכל הרחוב וזהו!" היא חטפה ממני את השקית ומיהרה להכניס אותה לכיס מכנסייה.
"מכרתי כאלה, את יודעת," אמרתי בדרך אגב. אהבתי ל"עצבן אותה". היא הייתה מביטה עליי בקינאה על כל הניסיון שיש לי כבר. קנאה מטומטמת. הלוואי שהיו מקנאים בי על היופי או החוכמה שלי ולא על הניסיון שלי עם סמים. "מתכוונת ללכת לאיזה מסיבה היום?" שאלתי. היא הנהנה בהסכמה. "ואת באה איתי!" התחלתי להשתעל והעברתי לה את הג'וינט. "נראלך? קודם כל, אני לא טיפוס של מסיבות. שנית, ג'ייסון אף פעם לא יתן לי ללכת למסיבה לבד."
היא עישנה קצת והעבירה לי חזרה. ככה זה היה נהוג אצלינו, אחד מעשן והשני מדבר. "אל תדאגי, נסדר את זה. וחוץ מזה מתי את בכלל אפגוש את הג'ייסון הזה שלך? את כל הזמן מדברת עליו ואני כבר פשוט מתה לפגוש אותו!"
ידעתי שזה יגיע בסוף. ליביה הייתה סקרנית ורצתה לדעת הכל על החיים שלי. "אם את רוצה את יכולה לבוא איתי אחרי המשמרת, אני עוד מעט מסיימת. אני נוסעת לפגוש אותו ואז תוכלי לנסות לשכנע אותו לתת לי ללכת למרות שלא נראה לי שתצליחי."
"אנחנו עוד נראה," היא אמרה וזרקה על הרצפה המלכוכלת את מה שבקושי נשאר מהג'וינט.

זה מן פרק מעבר כזה, מצטערת שאין מתח