חייה של נערה מתבגרת
סיפורים, אהבות, אכזבות והרפתקאות לא רגילות של נערה מתבגרת |
| 11/2012
אזעקת שווא
יום חורף שקט. שכבתי לי במיטה, מכורבלת בשמיכה וצופה בסרט דרמה טוב. הרהרתי לעצמי כמה שאני צריכה להעריך את הרגעים האלה, שבהם הכל רגוע ושקט, בזמן שכל התושבים בדרום יושבים חרדים במקלטים, כוססים ציפורניים וחוששים לחייהם. בתוך ליבי ידעתי שאל תוך השקט תמיד מתפרצת סערה, ואכן זו לא איחרה לבוא. בזמן שהתרכזתי בסצינת השיא של הסרט נשמעה אזעקה מחרישת אוזניים בכל רחבי השכונה. אזעקה חזקה, כואבת, צורמת, שטלטלה את כל גופי ונפשי. התרוממתי מן המיטה מסוחררת, והתרוצצתי ברחבי הבית בחוסר אונים. "רוצו למקלט, עכשיו!!" קראה אמא שלי בבהלה, וגררה אותי ואת אחי הקטן למקלט למטה. לקח לי כמה שניות לקלוט ולהבין שעתה גם אני לוקחת חלק במלחמה הזאת. ההדחקה וההכחשה לא יעזרו עוד. מעכשיו גם ירושלים נתונה תחת סכנה. כשהגענו למקלט בקומת הקרקע, נתקלנו בכל השכנים בבניין. אנשים זקנים, מבוגרים מבוהלים וילדים קטנים בוכים. חיבקתי את אחי הקטן, והרגשתי דמעה נוזלת מעיניי. לא הצלחתי להבין מדוע זה קורה לי, מדוע זה קורה לכולנו, אנשים תמימים שרוצים להמשיך בשגרת חייהם ולפתע הם מצויים בסיטואצית המלחמה, הסיטואציה הנוראה ביותר שיכולה להיות. רציתי לברוח משם, לצאת אל האוויר הפתוח, ולצעוק לעולם שאני חזקה, שאני לא מוכנה לוותר. החיים שלי נתונים בידיים שלי, ואני לא מוכנה לקטוע אותם בעד שום הון שבעולם. מבולבלת ומפוחדת פתחתי את דלת המקלט, ולמשמע הצעקות והצווחות שקראו לי לחזור, בחרתי לברוח החוצה. רצתי ורצתי ורצתי, מתנשמת ומתנשפת, עם דמעות בעיניים, מחפשת את האור והתקווה ביום הארור הזה. נפש חיה לא הייתה ברחוב. התיישבתי על ספסל בקצה המדרכה, והחלטתי שאני לא זזה ולא נרתעת. הרמתי את עיניי כלפי מעלה, וצעקתי "אלוהים, אם יש אלוהים אז מדוע יש מלחמות?" ולפני שהספקתי לקבל תשובה קול פיצוץ גדול נשמע באוויר. צפיתי לאט לאט באש שהשתררה בכל מקום, ובעודי מנסה להתרומם היא חנקה גם אותי. בהתחלה ראיתי חושך בעיניים, אח"כ הגיעו הצרחות, הכאבים והדם שנזל מכל גופי. נשמתי נעצרה, וציפיתי בעצמי נגמרת, נהרסת לחתיכות, הופכת קורבן של המלחמה הזאת. אז, כבר לא היה לי את הכוח או את היכולת לברוח.
איזה מזל שזה היה רק סרט...
תושבי הדרום, אני איתכם בלב ובנפש.
מאחלת שבת שלום לכולנו ♥
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: