חמים ונעים בהתחלה, במשך הרבה מאוד זמן. הרבה פעמים הכול זז ורועד ולפעמים גם ממש רועש, אבל ברגע שמשנים תנוחה אפילו קצת הכול נרגע, גם אם לזמן קצר. וחם. החום טוב, הוא נותן תחושה של הגנה ושל ביטחון. משהו במקום כלשהו במבנה שהוא אני רוצה להישאר כך תמיד.

יש קול שמדבר אליי לפעמים, והוא רך ועדין ואני אוהבת לשמוע אותו. בהתחלה הוא נשמע כמו סתם צלילים ואני לא יכולה למצוא בהן דפוס, אבל לאט-לאט, כשהזמן ממשיך לעבור, אני מתחילה להיות מסוגלת למצוא צלילים שחוזרים על עצמם. אני מחלקת את הקול לחלקים לפי העצירות שלו - לפעמים הן קצרות ואזאני יודעת שהקול לא סיים, רק מחכה קצת. לפעמים הן ארוכות יותר.

אני נמצאת בתוך נוזל, ואני יודעת שממנו מגיע החום והנעים ושהוא מספק את ההגנה והביטחון. אניאוהבת את ההרגשה של הנוזל על הגוף.

אבל אז הנוזל נעלם, ממש מהר. כשאני לא נמצאת בתוך הנוזל יותר, כואב לי בפנים והגוף שלי רוצה - חייב - משהו שאין יותר, משהו שהלך יחד עם הנוזל הנפלא. ואז הקירות סביבי רועדים ומתחילים לקרוס ואני מפחדת ומתכווצת.

אני שומעת את הקול שאני אוהבת, אבל הוא לא כמו שהוא בדרך כלל: הוא צועק והוא בוכה ויש בו כאב גדול. אני רוצה לגעת בקול, להשמיע את אחד מהצלילים האלה ולגרום לו להירגע כדי שהוא ירגיע אותי. אבל גם לי קשה וגם לי כואב. ושורף לי, שם בפנים במרכז איפה שאין את הדבר שהלך עם הנוזל.

משהו לוחץ על הלמעלה שלי, לוחץ מאוד, ואז יש הרגשה אחרת, ממש בקצה; הרגשה של משהו שהוא ההפך מהחם שהיה עד עכשיו. זאת לא הרגשה רעה, אבל היא מפחידה אותי.

ואז, אחרי מה שנראה לי ארוך כמעט כמו הזמן שהייתי בנוזל, הכאב נעלם. האמצע שלי מקבל את מה שהוא צריך ושאר הגוף מתאמץ לצאת מהבניין הקורס. זה יותר קל, עכשיו כשהראש בחוץ ולא שורף לי יותר בפנים.

הקול האהוב נרגע מעט עכשיו, אבל הוא עדיין בוכה. ידיים נוגעות בי ואני בוכה כי זה לא נעים לי וכי בליל הקולות שמסביבי נשמע לחוץ ולא טוב. אני זזה, מנסה להסביר להם שאני רוצה לחזור הביתה, אבל הם לא מקשיבים.

זוג ידיים אחר מקבל אותי אליו. אלה ידיים נעימות. הן רטובות ממשהו והן מצמידות אותי לגוף חם ורטוב מעט. והקול שאני אוהבת מדבר אליי ואני מרגישה אותו מגיע מהגוף שמחזיק אותי ואני נרגעת. רק מעט. כי הקול מוכר ואני אוהבת את הקול והוא גורם לי להרגיש בטוחה יותר.

אני נרדמת אחר כך. אני עייפה מאוד, עבר עליי הרבה. המקום החדש לא מוצא חן בעיניי כמו המקום הקודם.

אני מתעוררת ואני נבהלת. השחור שהייתי רגילה אליו נעלם ובמקומו יש הרבה בהיר, והוא לא גוון אחד וגם לא צבע אחד, הוא הרבה מאוד צבעים וזה מכאיב לי בעיניים ואני בוכה.

ידיים נוגעות בי, מלטפות אותי. אלה לא הידיים הנעימות שהיו קודם, אבל הן רגועות ולא ממש גרועות והן עוזרות לי להפסיק לבכות.

אני מזיזה את הראש. אני שוכבת בתוך משהו שקוף ומרובע על משהו רך ולבן והגוף שמעליי חום כהה והוא לובש סגול בהיר והפנים מחייכות.

אני נרדמת שוב.

בעלת הקול הנעים והידיים הטובות והגוף החם חוזרת. היא מחזיקה אותי ומלטפת אותי ומדברת אליי. ויש איתה עוד קול ועוד גוף, גברי, ולמרות שהוא לא היא, הוא בסדר מבחינתי. גם הוא נעים.

הם קוראים לי נגה. אני יודעת כי אני שומעת אותם אומרים את זה שוב ושוב כשהם מדברים אליי. אני מזהה עוד מילים חוץ מ"נגה". אני מזהה "היא" ו"קטנה" ו"יפה".

הם לוקחים אותי למקום אחר אחרי כמה ימים וכשהם שמים אותי בדבר הלבן הרך והיפה שעשוי ממוטות עץ ושיש בתוכו מזרון אני יודעת שזה הבית החדש. לא אכפת לי. הבית החדש נעים כמעט כמו הבית הראשון, וגם כאן יש לי את בעלת הקול הנעים.

כשאני רעבה היא לוקחת אותי ומצמידה אותי אליה ומכניסה לי משהו לפה, ואני סוגרת את הפה על זה ומוצצת ומגיע אליי נוזל חם וטעים שאני אוהבת, ואני שותה עד שאני לא רעבה יותר.

כמה זמן אחרי ה"אירוע" - ככה קראתי לו במוחי - אני מרגישה לחץ גדול למטה ואז משהו יוצא ואני בוכה כי כואב לי ויש ריח רע, אבל היא לוקחת אותי ומנקה אותי ומנשקת אותי במצח והיא נראית כאילו היא חיכתה לזה, אז אני לא יותר מדי לחוצה.

גם הוא ממש נחמד אליי. הוא מחזיק אותי בידיים יותר חזקות אבל פחות בטוחות, והוא מסתכל עליי בעיניים ירוקות אוהבות. הוא לא מאכיל אותי אף פעם אבל אני סולחת לו כי אני מרגישה ממש טוב כשהוא שם אותי במיטה שלי ומלטף לי את הראש פעם אחרונה לפני שאני נרדמת.

אני מתרגלת להיות נגה. אני מתרגלת לחיים איתם. אני חושבת שאני אוהבת את זה וגם הפעם, אני לא רוצה שזה ייגמר.

אבל במקום כלשהו בתוכי... במקום כלשהו אני יודעת שלמרות שתמיד אהיה נגה, הכול ישתנה בעתיד. אני משתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי.

הוא רק זורק לי מילה ואני כבר יודע מה לעשות. מבט קטן לרועי ואני מסודר.

חשבתי שברגע שיחזירו לו, שהוא ירגיש את הכאב הזה שאני מרגיש, לא חשוב אם פיזית או נפשית, הכאב שלי יעבור. כמו חוק שימור האנרגיה, הכאב שלי יעבור אליו וזהו. אבל זה לא ככה, אני עדיין בוכה מכל מילה. אני עדיין נפגע ואני עדיין כאוב. אני עדיין מנסה לשכנע את עצמי שמה שהוא אומר זה לא נכון, לרוב אני לא משתכנע. 

רועי מתקרב אליו ולוחש לו משהו באוזן, אף פעם לא שאלתי מה הוא אומר. זה ההסדר שלי ושל רועי, הוא מגן עליי ואני לא שואל שאלות. זה לא שאנחנו חברים טובים, או חברים בכלל האמת. אני לא ממש יודע למה הוא עושה את זה בשבילי, אבל הוא ביקש לא לשאול שאלות. יום אחרי הלחישה באוזן הוא מגיע לבית הספר עם פנים נפולות. אני תמיד מסוקרן מה רועי אומר או עושה לו, ואיך זה תמיד עובר אחרי משהו כמו שבוע ושוב הוא רע אליי, אבל רועי ביקש לא לשאול שאלות.

שמתי לב שיותם מסתכל עליי ועל רועי תמיד כשאנחנו יוצרים קשר עין. הייתי חייב לספר לו, אבל קודם כל הייתי צריך לשאול את רועי.
"אני מצטער שזה נוגד את מה שסיכמנו עליו, אבל יש לי שאלה. אולי גם יותם?" שאלתי בלי להסתכל עליו עד לרגע האחרון. "תגיד לו שידבר איתי." רועי ענה בסמכותיות, כאילו הוא מנהל כאן איזה עסק חשאי, והלך לו משם. הייתי נרגש אבל מבולבל, התיישבתי ליד יותם. הוא הוציא אוזניה אחת מהאוזן אבל המשיך לבהות קדימה. גם אני בהיתי קדימה. "אתה יודע למה רועי ואני מסתכלים אחד על השני, נכון?" שאלתי בקול חלש כשהפנים שלי עדיין מופנות קדימה. "כן. הוא מרביץ לו." יותם ענה והשפיל מבט. "אני לא יודע מה הוא עושה, אבל זה עובד" הסתכלתי על יותם הפעם, ישירות לתוך עין שמאל שלו. "רוצה גם?" שאלתי, אפפה אותי תחושה של עסקת סמים כושלת.
גם ליותם הוא מציק ה.. האפס הזה. הכלום. הלכלוך על קצה של מזלג מיניאטורי, האלקטרון הקטנטן והזניח הזה. 

אחרי כמה שניות שיותם השפיל מבט ושיחק באצבעות, הוא אמר "כן. מה אני צריך לעשות?" "פשוט תדבר עם רועי, מעבר לזה זה כבר לא קשור אליי" אמרתי וקמתי מהכיסא בכוונה ללכת. "רגע." הוא אמר ואני הסתובבתי אליו. "איך זה מתנהל כל העניין הזה?" הוא שאל בשקט, כשעיניו בוחנות את הסביבה. "אני בקושי יודע איך זה מתנהל אצלי, ויכול להיות שאצלך זה יהיה לגמרי אחרת" עניתי ושוב הסתובבתי. הספקתי ללכת צעד אחד לפני שיותם דיבר אליי שוב; "תשאל אותו בשבילי" "הוא ביקש לא לשאול שאלות" אמרתי כשגבי עדיין מופנה אליו. התקדמתי ויצאתי מהכיתה.

כבר שנה עברה בהסדר הזה שלי ושל רועי. אני לא יודע מה הולך בינו לבין יותם, אף פעם לא שאלתי, אסור.
רועי אמר לי היום לפגוש אותו אחרי בית הספר מחוץ לכיתה, לא שאלתי שאלות.
"כבר שנה עברה והיית מצויין, לא שאלת שאלות." הוא אמר בקול הנמוך הזה שלו. הנהנתי. "אני עובר דירה ואני לא אוכל לשמור עלייך יותר" הוא אמר מהר מאוד והשפיל את מבטו. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את רועי משפיל מבט. "מה.. מה? מה... איך אני.." מלמלתי. "עזוב, תטפל בזה אחר כך, אני מקווה שתסתדר. אבל בגלל שאני עובר ולא תראה אותי שוב, החלטתי לתת לך לשאול שאלות. מה שתרצה, אני אענה על הכל." ניסיתי לעכל בינתיים שאני הולך לספוג התעללות, ותוך כדי לחשוב על כל מה שאני רוצה לשאול את רועי.
"טוב, זו שאלה צפוייה, אבל... למה אתה עושה את זה בשבילי?" שאלתי בחוסר ביטחון. רועי נשם בכבדות לכמה שניות ואז התחיל לדבר; "יש בינינו תקשורת אתה יודע? גם ביני לבין יותם הייתה תקשורת, עוד לפני ששאלת אותי עליו. זה פשוט קשר בלתי מוסבר כזה בין כולנו. אין אחד כזה שלא היית מצליח לתקשר איתו, גם אם קשר הכי מינימלי. הקשר הזה לא דורש מילים. הוא דורש מבט, כוונה, רצון, והשני כבר מבין. כי זה מקשר את כולנו." רועי אמר במסתוריות מוחלטת. 
הסתכלתי עליו במבט לא מבין. הוא המשיך את דבריו; "טוב" הוא נאנח, "הגעתי לבית הספר הזה לפני שנתיים. לפני כן הייתי בבית ספר אחר בעיר אחרת. והייתי אתה שם. היו נטפלים אליי, מציקים לי, מאיימים עליי. זו הייתה תשומת הלב היחידה שקבלתי. קצת לפני שעברתי לפה היה לי את פרץ הגדילה שלי אז גבהתי הרבה, וגם התחלתי קצת להתאמן. החלטתי שבבית הספר החדש אף אחד לא יכיר אותי כילד ה'מסכן', החלטתי שאני אגן על ה'מסכנים' האלה. הבנתי שיש לי הזדמנות להמנע מזה בעצמי ולמנוע את זה מאחרים."
בהיתי בו במן מבט של חצי הערצה חצי הלם. רועי? הילד המסכן? אני לא יכול לדמיין את זה בכלל.
"אתה מבין? יש בינינו קשר"

לא ראיתי את רועי יותר. חבל, הערכתי אותו, האמת שחשבתי שיום יבוא ואולי אפילו נהיה חברים. חבל שלא שאלתי אותו מה המספר שלו, אולי עדיין היינו שומרים על קשר כלשהו. כוחו של הרגל, את רועי לא שואלים שאלות.