4. אווה. 2001.

על הקיר שמולי תלוי ציור מטושטש, אפוף כתמי צבע שבטח מישהו מצא בהם משמעות אמנותית.

סביר להניח שהייתי צריכה להתמקד בסכנות האפשריות במקום לא מוכר, אך באותו הרגע הציור נראה לי מעניין להפליא. נותרתי דוממת אל מול הציור זמן מה.

"אווה! זו שרה, איך את מרגישה?" אישה בת 60 לערך רוכנת מעלי, כנראה איזו זקנה מסכנה שברחה מהמחלקה. אני מחייכת אליה בנימוס מלא ברחמים.

"אני מצטערת, גברתי, תוכלי לחכות לרופא ולשאול מי זו אווה, אני לא יודעת מי זאת. אולי היא הייתה כאן לפניי".

היא מסתכלת עלי במבט מלא תבונה. כך הם המשוגעים, חשבתי לרגע. מלאי תובנות עד אפס מקום, ולבסוף מערבלים את כל המסקנות לתוך עיסה מלאה בבלבול. כנראה באמת משוגעת.

היא כמעט בוכה, רציתי לקום לחבק אותה, אבל לא יכולתי. תהיתי כמה זמן התאבנתי על המיטה הזו וגיליתי שאני באמת לא זוכרת.

היא שוקלת אם להתקרב אלי או לא, בסוף הולכת לאחד הרופאים. שבתי לתהות בציור ולשכוח ממנה. אנשים כאלו מעוררים אצלי תחושת יגון.

מגיעה אלי רופאה צעירה, בעלת שיער שטני קצרצר. הסקתי שהיא חדשה במקצוע, והיא אכן נראתה מבולבלת. היא הביטה בי במשך כמה שניות, ונתתי לה לסקור אותי בזמן שסקרתי אותה.

"שלום" היא אמרה, "אני לינדה". היא חייכה אלי. "שלום לינדה", השבתי. באמת מוזרה.

"מה שמך?" היא שואלת אותי.

אני פותחת מגירות זיכרון נעולות, מגלה שלל טעמים וריחות, אבל שם אני לא זוכרת. לא חושבת שיש לי. אני מביטה בתקרה ושוכחת שעומדת מולי אישה צעירה ומחכה לתשובה.

לינדה יוצאת מן החדר. כנראה הולכת לקרוא לרופא מוסמך. ממתי כל אחד צריך שם? אני לא זוכרת שם.

הרופא נכנס, אני עוצמת את עיני. כשאני פותחת אותן, הרופא כבר לא ניצב לידי.

הזקנה יושבת בקצה החדר, לחייה המקומטות ספוגות בדמעות.

"יהיה בסדר?" היא שואלת אותי, כאישה הנאבדה בחלל מחשבותיה.

אני שוב מחייכת אליה, אך עיני נשארות כבויות ומשדרות חוסר תשובה. "יהיה... יהיה טוב".