את חומקת מידיי. את מתעופפת והופכת לרפה ושקופה, העטיפה סוגרת עלייך ועליי, בסוף עצוב וכתמתם.

אני נפרדת ממך כך, בדרך האופיינית לי- במילים. עצוב לי לדעת שמתת, אבל חיית במותך. הסוף נחתם בדיו עוד כשקיבלתי אותך חיה בדפים הראשונים. חווינו יחדיו את השמיכה החמה של מיטתי ואת הרהורי הפילוסופיה והדעת, גילינו את העניין שבחוסר המעש.
מחשבותייך האלגנטיות כשל קיפוד נותרו מתוחכמות וחיות, אי שם בהתחלה, בעמודים הדו ספרתיים.
עכשיו אדם אחר קורא את הספר הזה, את סיפור חייך. האם את חיה אצלו? 
ומה איתי?
האם הזיכרון הולם את החיים? אותך?
אזכור אותך ואשכח את גורלך .(עמ' 306). 
וברגע אחד, אחי מביא לי ציור שצייר
והכל מתבהר... 
או מחשיך.