והנה אני ממתינה. שוב ממתינה לשמך. השם השתנה, אבל זה השינוי שלי שמוטל בספק.
המסדרון הוא תמצית האכזבה של חיי, מרחב מעורער הניזון מחשמל. אני יושבת על ספסל מתכתי ושוב- ממתינה לשמך.
אני מקנאה בך על העובדה הברורה שאת חיה עם עצמך עשרים וארבע שעות ביממה.
את עשרים וארבע שעות של הכנת קפה שלא שלי, וגירוד הירך שעליו אני מפנטזת.
זה מדהים איך ברגע אחד פרטים כמו גירוד וריח חריף של זיעה הופכים לשאיפה הנכספת ביותר עבור אדם שנחבט במושג "אהבה" בבושה מעוררת רחמים.
את מתפרקת למחוות קטנות, ולי רק נותר להתרפק על אלו שאני זוכה להכיר.
אני עוזבת את הספסל ושבה לחדר של הילדונת הבלתי נסבלת שלא מצליחה להלחם בגילאים ובזמן.
שוב.
[נ.ב- אם אתם מקנאים באצבעות של מישהו, כי הן נגעו לו בבטן מאות פעמים-
גם אתם בסיכון.]