אני שומעת קולות צחוק מלמטה, ומתמלאת בבדידות. לא הלימודים מפחידים אותי, אלא הקיץ הלא ממומש שעבר... והוא עבר, ופוף... נגמר. אזל. חדל.
הפחדים שלי נעלמים לתקופות וחוזרים בהגדרה שונה. אכזבה אישית גדולה מתפרקת לגורמים: לחופש הלא ממומש, לכישרונות המוצלחים יותר ופחות שלי, הכוללים בתוכם מוזקיליות, חכמה וכתיבה, ללימודים הלא מוצלחים, לוויתורים העצמיים, לגעגוע ללא שב, לגעגוע של "עצמי" הישן;  לבדידות.
משהו בי מקווה שהפחד יעבור מחר, שחיוכי המורים שלי ישקיטו ויאשרו שלא רק את הקיץ צריך לנצל, אלא גם את שאר השנה.
ואולי, בעצם, שהפחד יחזור עוד מעט, בתחפושת אחרת, לספק לי מענה, בית ושקט...
[אז איך אני בפוסטים ישירים וכנים?...]