טקס פתיחת השנה. שרים את לוח וגיר בפלייבק מתיילד ובקולות מונוטוניים. כל התלמידים דואגים שלא יראו להם חריץ מבצבץ במכנס או שהאיפור ימרח, ובעיקר- להראות שזופים ומאושרים. וברקע, הקולות המזויפים של הלהקה הבית-ספרית, שנשמעים כל שנה אותו הדבר (גם אם הזמירים שונים) שרים את לוח וגיר. כעת, מולי, ולפני כולם- שרים את לוח וגיר.
כל החוויה הזו מזכירה תמונת עירום ללא ראש. זה העירום שלי והוא חשוף לעיני הכלל אבל אף-אחד לא מודע לכך. אני רומזת ״זה הגוף שלי... זה הגוף שלי...״ במזמור עתיק, בשירה צוהלת ובצחוק נפלט. "זו אני, התלמידה בשיר. זוכרים, שדיברנו על זה, אז?".
שרים שיר שנכתב עלי, בשקט בשקט. מי אם לא אני, מי "לו רק היית קצת פחות המורה שלי", אם לא אני?

בעיות סמכות שלא צריך להיות פסיכולוג כדי לפענח חונקים אותי.
יש כאן אנשים שהם בית עבורי, ובכל זאת הכל כל-כך זר... כל היום הזה הרגיש כמו צחוק בלתי נשלט ובכל זאת מנוכר.
בהצלחה. 
הפוסטים הכנים האלו דוחים אותי. אולי אחזור ליופי? [אולי מאוחר מדי?].