אני אוהבת את דרכן של הטיפות המאטות טיפה ולפתע זולגות על השובל הרטוב של הטיפה שלפניהן, במסלול בטוח, צונחות לאן שיצנחו, מותירות את הכחלחלות שאחריהן בטוחות אף יותר.

 בא לי להתקלח ולא לצאת. בא לי לאונן ולא להפסיק. בא לי להיות שלווה ולמות באותו הרגע, כשיש עוד ניחוח תקווה באוויר. 

 בעיקר ברגעי הקושי אני חווה תחושה מוזרה- אני רוצה לחזור למקום הבטוח של הלאהוב, מתוך אינסטינקט. רוצה לחזור, ומגלה שאין לאן לחזור.  אני אוהבת אותך, אבל לא בצורה המנחמת של הרומנטיקה חוצת המותרות. אתה החבר הכי טוב שלי וזה טוב לי בדיוק ככה, כפי שזה. אבל אין לאן לחזור. אז אני יושבת ומתבצרת בתוך עצמי (משמע, בתוך הדבר השנוא ביותר באותם הרגעים) ומפחדת להגיע למקום שאני כבר נמצאת בו. המהמתי לעצמי היום לבד: "יכולתי להיות יותר חננה ממה שאני? למה לעזאזל אני כותבת שירה, ומסדרת את הספריה לפי א'-ב' פנימי?". הרגשתי כל-כך כלואה, כל-כך לא זורמת.  המילה "זורמת" קבלה משמעות שלילית והיא לא נכונה. מאוד חשוב לזרום. ואני, לעומת הטיפות, רק מתבצרת לתוכי... והזמן? הזמן חונק.