פיתחתי לעצמי נכות של כהות איומה. קשה לי להוציא את עצמי מהבית. להליכה, לצאת עם עצמי לבד לקניונים או לסרט, דבר שאני אוהבת במיוחד בדרך-כלל, לרדת עם הכלבה אפילו. אני לא יודעת אם אני שוקעת בדכאון. אני לא יודעת מה זה דיכאון אפילו. בשל ההיפוכונדרית שאני, אני מחפשת תסמינים בוויקיפדיה. לא שאני חושבת שאני יכולה לאבחן דיכאון ככה באמת, אבל זה נותן איזשהו כלי למה זה דיכאון בכלל. בכנות, תסמינים שתואמים לי באופן מלא (ישכ אלו שהתאימו מאוד אבל רק באופן חלקי ואני לא מחשיבה אותם, חמישה כאלו) מצאתי שמתאים לי באופן מושלם 15. כולל החלקיים, 20, מתוך 24.

 זה לא אומר שאני דיכאונית, אבל זה אומר שמשהו באמת לא בסדר. כשאני עוברת על הפוסט הזה ועל מה שכתבתי בזמן האחרון, זה מפחיד כמה שניתן לתאר סימפטומים מסויימים שם לפי המילים האלו. אבל משהו לא בסדר. ויש לי רגעים של שלווה, של נקיון, אבל הם מרגישים נדירים וכאן נמאצ הדבר הלקוי. גם אם, נגיד, יהיה לי רגע יפה פעמיים ביום, הוא ירגיש לי נדיר, זו תפיסת העולם המעוותת שאימצתי לצערי לעצמי. (אוי, זה גם סימפטום. זין עם וויקיפדיה).

{[(לחשוב על אתמול. לחשוב על אתמול. לגלות שעברו חודשים. וכן, אני מגשימה את הפחדים. אני מתחשלת לזה. ומאבדת תחושות שרציתי לשמור בקרבי. וכן, אני במקום אחר. וכן, הימים כן חולפים והזמן כן עובר. והלילות כן דואים אל המכונה "פעם". וכן, אני גדלה. וקטנה. זה כרוך בזה, תהליך ההתבגרות הבלתי נשלט הזה. אם יש אלוהים הוא הזמן. האבולוציה, תהליך החיים, ה"הכל" הזה. ונניח וזה האלוהים, אני מאוד מבועתת ומפחדת ממך אלוהים. באמת.)]}