באותו התהום אני צפה והרגליים זוכרות את הקרקעית. אני כבר לא צוללת פנימה. אני לא בטוחה מה יש בפנים, במעמקי התהום הנטע שמילאתי בתשוקות עמומות אי-שם, בעולם הנוסטלגי שלי. לא בטוחה. שואלים אותי ואני לא מצליחה למקד את עצמי. 

אני כבר נושמת.

אבל איזה אוויר?