אני משיטה סיגריה ראשונה להיום באגם הרדוד והעגול התחום בגבולות המאפה שלי, קופסאת שימורים ישנה, שקילפתי ממנה את העטיפה המכריזה "זיתים", ובתוכה מים שהתאספו מהגשמים הישנים, ששינו צבעם לגוון ירקרק-חיוור.

כל פעם שאני מכבה סיגריה, נשמע רעש תוסס קטנטן של ניגוד בין אש למים. אני יוצרת פלא מדעי קטנטן, משלי, שנחתם בכל פעם שאני מתרוממת מפינת השלווה שלי.

  את קופסאת השימורים הזו בחרתי אחרי שאמא נפטרה. היא השתמשה בה באותו הבוקר כדי להכין איזו פשטידה שהיא מצאה באינטרנט. הפשטידה הייתה טבעונית, עבורי. אכלתי אותה מתוך מקום של כבוד וכאב. ישבתי במטבח ואכלתי אותה מתוך התנור. זו צורה אוטנטית מאוד לאבל. קילפתי את העטיפה של קופסאת השימורים כדי להפוך אותה למשהו שלי, פחות כאוב. אני מקווה שאמא, למרות שהיא שנאה את הסיגריות ובצדק, הייתה מבינה את בסיס הרעיון. שהיא הייתה מבינה את התשוקה שזו עבורי. שהעישון הוא הדרך שלי להתבטא במחשבות זורמות יותר.