יש ידיים שיקיפו, מגע מוכר שיתחזק שינה. שיאשר. יש אדם שמכין לי תה בארבע בבוקר כשאפילו לא הייתי צריכה לבקש, שאפילו לא ידעתי שאני רוצה לבקש. ושיביא לי טעימה בכוס קטנה אל הרחוב, מן פתיח לביטחון שיהיה שרוי עלי מעכשיו והלאה, וישאיר בצד כוסית סוכר למקרה שארצה, והוא יודע. יש אדם שילטף לי את הראש והגב ויחבק. שיגיד לי לפתע שאני מריחה ממש טוב, כשאני מרגישה אלכוהול ודמעות. שיגיד לי אל תרימי. אני. 

יש אדם שרציתי שידע אותי. שיראה אותי בוכה ושיכורה. שילמד אותי. לא השארת אותי לבד. התעוררת בשבילי והזמנת אותי והכנת תה. ורצית לשמור את התיונים בשבילי. 

הרדמת בי את הכאב, או לפחות העמדת מולו הגנה במעמדי ענק. 

"תודה ד, תודה וסליחה ותודה. אני מצטערת ולא מצטערת" - "על מה?"- "מצטערת שהערתי אותך ולא מצטערת שהגעתי"- "אני רוצה, זה בסדר, זה אני רוצה".

בת דוד שלי אמרה שבכיתי בלילה עם צעקות כאלו, בכי שהיה נשמע כאילו מישהו מת. 

ואולי לא בכאילו;

"אח של היה מבין אותי עכשיו, על כוס קפה... הוא, הוא היה מבין אותי עכשיו..."